אכן כי כן, מאירק'ה טפ-הירו יצא גדול. בסיום המשחק הדבר הראשון שהוא עשה, אחרי שהוקף בחיבוקים מכל עבר, היה להודות בפני שדר הקווים המכובד גיל ברק, שאם רק היה משחק קצת-קצת יותר טוב בני-השרון לא היתה צריכה את סל הניצחון שלו, אלא מכריעה את המשחק בנהריה הרבה קודם. נאה כרפאל על הכנות, מאירק'ה. הסרחת את המגרש הסרח היטב עד לאותה צ'אקונת מופתית, לא נכחיש זאת.
היי, ואיפה ניב רסקין כשצריכים אותו? מה זה פה, יש ברחבי ליגת קזינו ווינר-שוט ואתה נעדר לך? בושה, חרפה וכלימה הינה!
ומה יש, האם החבר רם ויץ לא יכול לקחת על עצמו את קריאת הווינר-שוט בהיעדרו של רסקין? מה, קנאת שדרים היא זו? לא נכחיש זאת, גם לא נאשר.
מעבר לסל המופלא של טפירו, נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שקרה כאן משהו חשוב ותיכף אני מגיע אליו. על פניו נראה לי שלא פשוט לשחק עם טפירו. כשחקן זר חדש לצידו, נניח, אתה נהנה מדובשו, אבל גם נעקץ לא מעט על הדרך.
רצים למתפרצת, אוקיי? פתאום מאירק'ה מוסר ישר ליריב. או בפיקנ'רול, פתאום הוא מוסר ישר ליריב. או שהוא מנסה להכניס כדור פנימה לשחקן גבוה, ופתאום – לא טעיתם - הוא מוסר ישיר ליריב.
נגיד, שיחה אפשרית אפשרית בין ריצ'רד רובי להאמין קווינטנס, אוקיי?
רובי: "תגיד, מה זה הדבר הזה, זה פליימייקר או צ'רלי צ'פלין?"
קווינטנס: "לא ברור, אבל אני יודע דבר אחד: זה משתעל, ממצמץ, מכחכח ומתנשף ברמות שטרם נתקלתי בהן מימיי על מגרש כדורסל".
רובי: "עזוב, נו, אני לא יכול לשחק עם האיש הזה. הוא מוסר ליריב, הוא לוקח זריקות על אנשים, אתה לא יודע מה המהלך הבא שלו והוא מזייף בהגנה. ניסיתי לדבר איתו פעם-פעמיים, אבל הוא משתעל כל הזמן ולא מצליח לסיים משפט".
קווינטנס: "כן, אבל באימונים, בחמש על חמש, בסוף, הוא לא מחטיא אף פעם את הווינר-שוט".
פאוזה.
רסקין שועט אל החדר ודופק שאגה: ווינר-שוווווווווט! מאיר טפירו!
בסיום המשחק, ככל ששמתי לב, רובי היה הראשון שרץ לחבק את מאירק'ה. והמשהו החשוב שקרה כאן – הנה סוף-סוף אני מגיע לזה – הוא שהזרים החדשים יהיו מוכנים עכשיו ללכת עם הגיבור הקשוח לאורך כל הדרך.
כלומר, אם עד עכשיו היו להם סיבות שלא להאמין בו, או שלא להחזיק ממנו כשחקן בכיר ומוצלח במיוחד, ועוד כמי שמש כמוביל כדור מרכזי ולוקח החלטות מרכזי, מעתה והלאה יהיה בסדר. ובואו לא נכחיש זאת: כמו שטפירו נראה בחלקים גדולים מארבעה המשחקים שהתקיימו עד עכשיו, הוא לא הצדיק את השם שיצא לו וגם לא הראה יותר מדי דברים שיגרמו לחבורת הזרים החדשים בקבוצה ללכת אחריו.
גם קוקי בלצ'ר בא לחבק. וזה חשוב.
אני אוהב את בלצ'ר. העובדה שהוא מצליח לחזור לעניינים אחרי פציעות קשות היא לא פחות מאשר מלבבת. היה לי קצת קשה לראות אותו כל כך חלש במשחק-שניים הראשונים, אבל עכשיו הדברים נראים יותר טוב, לא נכחיש זאת, אף לא נכחד.
הוא בעיניי עדיין אנתוני פארקר לעניים. פחות גבוה, פחות אתלטי, פחות מכל דבר, אבל יופי של שחקן ולא חינם מתעקש אלדד אקוניס להשאיר אותו עונה אחר עונה, ולהמתין לו עד שיחלים ויחזור לשחק.
הקטע של המשחק שייך כמובן לשופט ירון זריף, שאיפשהו ברבע השלישי, נדמה לי, על אף שאינני, העירה לו המזכירות על כך שבני השרון ("שרון" בפי השדר רם ויץ), משחקת עם ארבעה זרים על המגרש, יען כי שון מונסון זר הינו. ומה יהיה עם החוק הרוסי, מה יהיה?
עצר זריף את המשחק והלך אצל כבוד המאמן אריאל בית הלחמי ושאל-אמר: יש לך ארבעה זרים על המגרש?!
ענה לו כבוד המאמן: למה, מונסון הוא ישראלי.
חזר השופט אצל המזכירות ואמר לאנשיה: הוא אומר שמונסון ישראלי ולא זר, אני לא יודע.
בדקו במזכירות, בדקו. ואשררו מחדש את ישראליותו של המונסון בסופו של עניין.
מה עם קצת זרזיף של התמצאות במרחב, זריף?
לא יזיק, יו נואו.
נהריה? לאאאא, עזבו, לא עכשיו. לא חשוב, לא קריטי. אולי עוד יחזרו וכאלה עם הזמן, אבל לא מחזיק מהם בלאו הכי, למען האמת.
תנו לי לראות כל שבוע את בני השרון. משחקים טוב, משחקים רע, משחקים בינוני. איכשהו, אני תמיד נהנה לראות אותם. זה מין כדורסל מאתגר כזה. מהסוג שלא נותן לך לדעת מה יקרה בפעולה
הבאה.
וכנראה שככה זה יימשך כל עוד מאירק'ה טפ-הירו האגדי באזור.
