יותם הלפרין הפך לשחקן משמעותי בבוגרים כשהפועל ת"א כבר לא היתה הפועל ת"א. הוא מעולם לא היה שותף לדרבי אמיתי, כזה שמשאיר אותך בלי גרון אם אתה אוהד או בלי כוחות אם אתה שחקן.
אתמול, באתונה, הוא לקח חלק בדרבי המשמעותי הראשון שלו. כשהוא היה ילד, שיחק עם חברים ודמיין שהוא עודד קטש, אין סיכוי שהוא עשה את זה כשחקן אולימפיאקוס. הוא בטח לא שאג לעצמו בשכונה: יותם עם הכדור האחרון, שתי שניות לסיום, זורק וקולע סל ניצחון! אולימפיאקוס מנצחת את פנתינאייקוס מסל של יותם הלפרין!".
אני מניח שהערב הזה, על אף שהסתיים בהפסד, היה אחד המשמעותיים בחייו. החיים מובילים אותך לאן שהם מובילים, אבל הם לא מובילים נציגי כלי תקשורת סתם ככה. הדרבי היווני הגדול הוא החם ביותר כיום בכדורסל האירופי. קהל, אווירה, תקשורת, מסורת, תקציבים, שחקנים בכירים, שמות גדולים, מאמנים מפורסמים. זה המקום להיות בו.
הלפרין הוא אחד הספורטאים הבולטים בישראל. כדורסלן הנבחרת, הסקורר המרכזי שלה בדרך כלל, אלוף אירופה עם מכבי ת"א בעבר, הגארד הדומיננטי ביותר שיש בכדורסל שלנו כיום. הרבה בזכות הצליחה נבחרת ישראל להבטיח מקום באליפות אירופה בספטמבר הבא. ועדיין, אף אחד לא היה שם כדי לראות אותו קולע 20 נקודות בדרבי היווני, אמנם במהלך הפסד, ועושה משהו שגם היוונים לא ממהרים למחוק או לשכוח.
לא חסרות סיבות לסיטואציה הזו:
כשמדי שבוע מכבי ת"א משחקת במפעל הבכיר של אירופה, שום דבר הוא לא גדול מדי או מרגש מדי אצל "הלגיונרים", כמו שנוהגים לקרוא לזה כאן. אנחנו אניני טעם. אם הלפרין יזכה באליפות, או יעלה לפיינל פור עם אולימפיאקוס, הוא יקבל יותר מאשר כמה שורות. לראיון נרחב הוא יזכה, אם וכאשר, רק לפני או אחרי משחק נגד מכבי ת"א. המעקב אחריו לאורך העונה, שתי פסקאות פה ושתיים שם, הוא בעיקר כדי לצאת ידי חובה. משהו לסמן עליו וי, פשוט כי כולם עושים.
חוץ מזה, מכבי-שלנו-מכבי-תל-אביב עסוקה מאוד כרגע בענייני אפי בירנבוים, אז הלפרין יכול לחכות. עוד יהיו מספיק דרבים ביוון, הרי פנתינאייקוס ואולימפיאקוס ייפגשו גם בפלייאוף, סביר להניח. זה נכון, אבל אך אחד מהם לא יהיה הדרבי הראשון של הלפרין באתונה-הכרך. ואין כמו הפעם הראשונה, בטח שהיא מסתיימת עם 20 נקודות.
ואתם יודעים מה, אולי אני סתם מחמיר ובעיות כלכליות בכלי התקשורת הן שמנעו שליחת נציג ישראלי שיסקר את הסיפור – לפני, בזמן ואחרי – כמו שצריך.
שנה עם יותם הלפרין בפיראוס.
שנה עם פיני גרשון באולימפיאקוס.
דייויד בלאט – מלך ברוסיה, רק עוד מאמן בטורקיה.
מסעותיו, פיטוריו והתפטרויותיו של מאמננו הלאומי ברחבי אירופה.
עלילותיו של מאמננו שחור-השיער לשעבר בכל יום בין 14.00 ל-16.00 בנימבורק-העיר.
כל אחד מאלה הוא טקסט זועק לשמיים, שצריך רק מי שיקום וירים אותו. לא יודע עד כמה הוא ימכור או יעניין, אבל הוא חשוב למען תרבות ספורט אמיתית, כזו שרואה מעבר לאף ולזהות מחליפו של בירנבוים.
וצריך להודות: לנו, בארץ המקורבים והניוז היומיומי, שעה-שעתי, דקה-דקתי, פשוט אין את זה.