מה למדנו?

שליגת קזינו ראויה לשמה. 21 משחקים מתוך 37 שהתקיימו עד עכשיו (אל תחמיאו לי, לא בדקתי לבד, הקרדיט מגיע למנהלת הליגה) הסתיימו בניצחונות חוץ. קזינו, כשמה כן היא: כל תוצאה אפשרית לאורך העונה, שום לא דבר ידוע, כביכול, והרבה תוצאות כאלה או אחרות שגורמות לך לפעמים שלא להבין דברים. אבל בסוף ב-99% האלופה היא אותה אלופה. וזה שיפור, אגב, כי פעם זה היה 200%. ליגת קזינו, בכאילו.

בני השרון נגד אשקלון, עוד אחד מאותם משחקים של מוצאי שבת. האולם חצי ריק יש להניח, הראש עוד לא מאופס אבל אני מוצא את הטיימינג הזה נינוח יחסית. מין כדורסל מחייב לא מחייב כזה. משחק שאפשר להרביץ במהלכו כמה וכמה (וכמה!) עבודות בית וזה לגמרי בסדר גם אם מחמיצים שתי דקות פה ושתי דקות שם.

הופה, והנה גם בני השרון משלמת את המחיר של שני משחקים בשבוע. לא שזה בלתי אפשרי פיזית, מנטאלית ומקצועית, אבל קבוצה צריכה להיות עשויה מרכיבים משובחים כדי להתגבר על מה שמוגדר כאן תלאות. לא ברור מה גרוע יותר – עייפות פיזית או נפשית, אבל שתיהן פוגעות בסיכויי הקבוצה להצליח. ואחרי שני משחקים ושני הפסדים חד משמעיים לאנקרה ואריס סלוניקי, כנראה שקשה לפעמים להתרומם ולהזדקף בליגה.

לרגע אפשר היה לחשוב שהרכב עם ששה זרים הולך לשים את בני השרון חזק למעלה, אבל פתאום העסק שם נראה שם דהוי ולא מוגדר. קווינטנס חזר מפציעה, אבל רק בתיאוריה. לא ראיתי ממנו שום פעולה מוצלחת. סיסה, רובי, אפילו אוניקווה שהתחיל מצוין, כולם דועכים. מזל שבלצ'ר התחיל את העונה באיחור מסויים, ויש לו עוד דלק לנסוע.

המבט הולך לאריאל בית הלחמי, זה שהביא שינוי לטובה אחרי העזיבה של ויינקרנץ, והוא מסביר מה שמסביר בפסק הזמן ברבע האחרון. ובזמן שהוא מסביר, העיניים של מאירק'ה טפ-הירו, שנגד אשקלון היה הכל חוץ מגיבור קשוח, תקועות איפשהו בשום מקום. זה מרגיש כאילו הוא מבין כבר מה שכולם מבינים ומתנהג בהתאם: המשחק הזה גמור, בואו נלך הביתה.

הפוזה הזו הזכירה לי, קצת-קצת ולהבדיל, את ראמל קארי ומרקוס סלוטר בפסקי זמן בעונה שעברה אצל כבוד רואה החשבון ד. שמיר בהפועל ירושלים.

המבט האחר הולך אל עדי אזולאי. אני רואה אותו מנהל משחק, מקשיב לו ככל שניתן בפסקי הזמן ובראיונות שאחרי המשחק. יש סיבה שבית הלחמי מדורג מעליו בהירארכיה של הכדורסל הישראלי? אני חושב שאין שום הבדל לטובת בית הלחמי. שניהם מתמודדים עם הבעיות הקבועות: איך לגרום לשחקנים שלהם להבין, שצריך לתת את הנשמה בכל משחק ומשחק כדי להצליח. לבית הלחמי ילך יותר קשה, לפחות עד שיסתיים הקטע האירופי, כי לתת את הנשמה פעמיים בשבוע זה משהו שלא כל הכדורסלנים באירופה מורגלים בו. וזה אומר, שהמאמן צריך לעבוד הרבה יותר קשה מהשחקנים שלו.

אזולאי עבד קשה, אני בטוח.

אין לי ספק וספק אין לי שהוא לקח ללב את התבוסה הביתית נגד מכבי ת"א בשבוע שעבר. בעיני רוחו הוא רואה קבוצה שאמורה לסיים במקומות 5-4, עדיף 4, יו נואו, ופתאום בא לו הדבר הזה: משחק נרפה, עייף, כנוע. זה לא מתאים, אפילו כשהיריבה היא מכבי ת"א.

בלי עמית תמיר שנשאר חולה בבית ובדקות האחרונות גם בלי סטיב ברט ג'וניור, שהורד לספסל בהחלטה יזומה של המאמן, אשקלון הראתה כמה וכמה (וכמה!) מהלכים שלא ראיתי ממנה העונה. מתואמים, מנצחים, יפהפיים, כולל דקירות לחזה של בני השרון עם הבאזר. שחר כהן ודרור דוידי הגיעו מהספסל ונתנו מה שהם יודעים, והם יודעים בדיוק את זה: לעלות ולתת כל מה שיש. יכול להיות שאזולאי צריך לסמוך על דוידי קצת יותר. הבחור הזה מסתובב לא קשור עם יד לוהטת כבר הרבה זמן, למה לא לתת לו להתפרק קצת על יריבות לפעמים?

עד היום הוא זרק תשע זריקות ב-74 דקות. אפילו היונה ההנפלדית בשיא הליך ההתנכרות לחישוק של היריבה לא זרק בקצב כל כך איטי. נכון שבקבוצה כמו אשקלון, עם טרנר כאופציה בפנים וברט וקלי בחוץ, לא ממש מחכים בקוצר רוח לזריקות של דוידי. אבל אני אומר לך, חבוב, קח את הזריקה לעיתים תכופות יותר. תחשוב איך אתה גורם לאזולאי להאמין בך עוד יותר מאשר עכשיו.

פתאום זה נראה מפחיד עבור היריבות: גם ברט ג'וניור, גם קלי, גם טראסקוט, גם פובס הנקניק הזה שפתאום מסוגל לפגוש את החישוק מקרוב, ועכשיו גם טרנר. חמישה זרים, שלושה מהם מושכים פנימה ויכולים להתמודד עם סיסה, אוניקווה ושון ג'יימס. היידה אשקלון, היידה, היידה, היידה. היה תענוג לראות.

והנה אבי בן שימול מרביץ 13 אסיסטים. בטח שיא קריירה, וגם שיא עונתי או משהו. פתאום אשקלון משחקת כדורסל. עכשיו אני רוצה לראות אותם מנצחים בבית את רמת גן במחזור הבא, ויוצאים לחיפה לתת את המשחק הכי צמוד שהם יכולים לתת ואולי לקחת גם אותו.

ברט ג'וניור הסריח למדי את המגרש עם ה-3 מ-13 המוגזם שלו מהשדה, אבל אצלו הכל תמיד מוגזם: גם כשהוא סוגר משחק של 37 נקודות, גם כשהוא קולע 7 שלשות וגם כשהוא סוחט 12 עבירות. בימים כאלה, בין השאר, טוב לאשקלון שיש לה את ראשון טרנר. שחקן מבוגר, מנוסה,פאוור פורוורד שהולך פנימה, קולע באחוזים גבוהים ומתמצא בצבע כאילו זה הבית שלו. אחרי המשחק המצוין שלו הצטערתי על שהוא הגיע לישראל בשלב מאוחר יחסית.

במבנה הגוף הוא מזכיר לי במשהו, רק במשהו, את לושיוס דייויס האגדי, עוד אחד שזיכה אותנו במעלליו מעט מדי זמן. חזק ומוצק, אם כי דייויס לקח את המשחק שלו שני מטר החוצה ואהב להרביץ את הסלים שלו מארבעה-חמישה מטרים. טרנר עושה את זה כל כך פשוט, כל כך יעיל, ואם אזולאי שחרר אמוציות אחרי המשחק כשאמר "עכשיו ראיתם למה חיכיתי לו שלושה חודשים" (שיתאושש מהפציעה), אז אני כבר מחכה לראות אותו במשחק הבא ובזה שאחריו.

יא אולוהים, יש איזון באשקלון. בחוץ - קלי, בן שימול וברט ג'וניור (עם דווידי על ההפצצות מבחוץ כשהכל נתקע), וטרנר וטראסקוט בפנים. אם אדי פובס ועמית תמיר יכולים לתת יחד עוד שחקן טוב מאוד אחד, זה יהיה נהדר. ואם אור איתן יקלע יותר פעמים באחוזים של אתמול, ופחות מאשר בשאר העונה עד עכשיו, אנחנו הולכים חזק קדימה.

והיידה גם לשחר כהן, היידה, היידה, היידה. יש לך לב גדול, חבוב, אל תפחד מאף אחד. היית השראה לאחרים אתמול.

שמתם לב, כן?

ככה יוצרים עניין אישי בליגת קזינו. לקוחים קבוצה ומצמידים אותה אל הלב. ואם נחיה גם נראה עד לאן נגיע עם העסק הזה.