קודם כל, אני רוצה לכאוב את כאבו של שוטה הנבואה. היה ערב חלש לאללה, לא נכחיש זאת, אבל גם הוא יודע שמפעם לפעם ישנם ימים רעים ובשורה התחתונה אנחנו מאוד מרוצים ממנו. קום, פשוט את שק האבל מעליך ותתכונן ליום חדש.

שנית, אני מבואס מאשקלון משהו פחד. אני הרי מחפש בנרות קבוצה כלשהי להזדהות איתה והיות שגלבוע/גליל כבר תפוסה על ידי רן בורוכוב-סוקולוב, החלטתי ללכת עם אשקלון ובני השרון ויעידו קטעי עבר בהם התוודיתי לגבי אהדתי אליהן. נו, לא ממש אהדה. סתם ככה, חיבת יתר קלילה מבחינת העניין שבצפייה במשחקים שלהן. פפפפ, איזו הגדרה טרחנית. משהו נורא.

רציתי לראות את אשקלון ממשיכים את המשחק הגדול מהמחזור הקודם שבו ניצחו את בני השרון ברעננה, ועושים אותו דבר גם לרמת גן ואפילו בהפרש נינוח ובתוצאה שלא מטילה ספקות לגבי זהות הקבוצה הטובה מבין השתיים. קיבלתי כינים.

רציתי לראות בשבועות קודמים את קבוצתי השנייה, בני השרון, מנצחת באירופה, עושה עוד עליית מדרגה, משהו. קיבלתי כינים.

כבר התחלתי לחשוב שאם אלה הקבוצות האהודות עלי, כאלה שאני מוצא בהן פוטנציאל לשחק כדורסל מעניין, כנראה שעדיף להמשיך ולהיות ניטראלי כמו בכל השנים. ואז באה בני השרון וניצחה את מכבי ת"א.

לכאורה, כבר היו ניצחונות כאלה. בעונה שעברה היה אפילו סוויפ של בני השרון על מכבי ת"א, כזכור, ושדרת הקווים הנמרצת, טל היינריך, כבר היה מספיק זריזה אתמול כדי להתעלק על אריאל בית הלחמי ובלבלה לו את השכל לגבי סוויפ גם העונה. זה היה אובססיבי עד כדי כך, שהוא נאלץ לסיים את הראיון ולזוז הלאה.

הפעם, איכשהו, זה לא נראה כמו ניצחון שהולך ונרקם לנגד העיניים. אמנם בני השרון הובילו פה ושם, אבל מכבי כבר חזרה ונדמה היה לי, על אף שאינני אביב לביא, שהמשחק הזה ייסגר בארבע-חמש הפרש ומכבי ת"א תוכל לסמן וי וללכת הלאה. כשליאור אליהו החטיא פעמיים בשתי הדקות האחרונות ממצבים שקלע מהם כל כך הרבה פעמים בשבוע-שבועיים האחרונים, הבנתי שיש פה סיפור. משהו התקלקל.

ואז נזכרתי שבני השרון, היא ולא אשקלון, היא קבוצתי האהודה המקורית בשנתיים האחרונות. כזו שיש עניין במשחקים שלה מצד אחד, ויש לה פוטנציאל ממשי להגיע לפיינל פור מצד שני. למרבה הצער, אשקלון לא מספיק יציבה כנראה כדי להיות גם וגם והיא תמשיך להסתפק בהבלחות מדי פעם.

חייבת להיות המשכיות כדי להצליח. כשטפירו, בלצ'ר, כץ וסיסה משחקים נגד מכבי ת"א, יכול להיות שהם פחות טובים, חזקים, בריאים וטריים מרביעיות מסוימות אחרות בליגה הזו. אבל לרביעייה הזו יש משהו שלרוב האחרות אין: הרבה שעות טיסה נגד מכבי ת"א. וגם הרבה ניצחונות ואמונה מולה. יותר קל להם ללכת ראש בראש עם מכבי ת"א. הם יותר מיומנים בזה. עכשיו הם הכניסו לרשימה גם את אריאל בית הלחמי עם ניצחון ליגה ראשון בקריירה על מכבי. וזה יהיה חשוב לקראת ההמשך.

בסיום ישבו ארז כץ ומאמננו העתידי, הלוא הוא שרון דרוקר, להתראיין. לא שמעתי את כל מה שהם אמרו, יען כי תומרינגו סטאר הרביץ משום מקום סירנה פתאומית עולה ויורדת, אבל כשהוא נרגע הספקתי לשמוע את העתידי מסביר מה לא עבד. הוא גולל שם שורה הגיונית של פריטים ופרטים ובין לבין תקע משהו על "הסל עם הלוח" של כץ.

כץ ישב לצידו. חייך. ולא חיוך של ניצחון. מין חיוך של עלבון משולב בהפתעה. כאילו רוצה להגיד: אינעל רבאק, הרגע ניצחתי אתכם, עם לוח, בלי לוח, עכשיו אתם מנסים להיאחז בזה שמדובר במזל ובפוקס?

יכולתי לשמוע אותו חושב את הדברים.

וכשהם מתחברים, הדברים, לכך שכץ סיפר לאחרונה בראיון ל"ישראל היום" (שוב המטפלת הפסיקה להביא את העיתון בימים האחרונים, לא יודע מה קורה לעיתון הזה - הוא זמין או לא זמין, שיחליטו כבר), אפשר להרגיש את העלבון מפעפע. כץ סיפר בראיון שדרוקר לא רצה אותו בירושלים אחרי עונת הזכייה בגביע יול"ב ולכן עזב את המועדון שחשב שישחק בו לאורך כל הקריירה. יש לו בלבו עליו, יש לו. לא נכחיש זאת. גם הוא לא.

"הסל עם הלוח", אמר מאמננו העתידי. ויכולתי לשמוע את כץ מדבר על נקמה מספר שתיים בהזדמנות קרובה.

בהזדמנות זו הנה שוב הדיבור ההוא בראיון ל'רק ספורט', בו הוא מספר לי – בלבדית ומזעזע – שבירנבוים רצה אותו בקיץ למכבי ת"א עוד לפני דרור חג'ג' אבל ההנהלה שמה רגל לעניין. והוא מבטיח שיזכור להם את זה בפעם הבאה שייפגשו. ממש כאן.
הבטיח וקיים.

וכמובן, היו לו 12 נקודות אתמול. שיא עונתי. לא חשבתם אחרת. כן לוח או לא.

אהה, ותנו לי לחזור על אמירה ותיקה ושחוקה שלי כאן, סתם כי לפעמים מן הראוי להזכיר אותה בכל פעם בחדש. קוקי בלצ'ר כבר לעולם לא יהיה אנתוני פארקר. אבל לפעמים, פה ושם, אני נזכר שהוא הכי קרוב שיש פה בשנים האחרונות ברמת הליגה המקומית. בקלאס, בנחישות, בגיוון, בקבוצתיות, בלהיות בן אדם. יש לו את זה. ויש לו שפם, אגב. יכול להיות שהגיע הזמן להתחשב גם זה. רמז לבאות מבחינת 'חביב נולד'?

אם נחיה גם נראה.