חשבתם שהם עברו?

הנה, במהירות רבה, שבו הימים שבהם קרלוס ארויו קולע הכי הרבה נקודות במכבי ת"א והקבוצה מפסידה. אבל די, נמאס לי לעסוק בארויו כל הזמן. הוא אמנם אשם שבכדור אחרון לפני הירידה להפסקה הוא לא מצליח להגיע למצב זריקה ומאבד כדור, אבל לא בכך שדרור חג'ג' מחטיא לבד מתחת לסל בקטע הכי חשוב של המשחק, או שפישר חוזר חלוד והססן מפציעה, או שרבי פנחס הגרשוני לא מספיק סבלני עם אלטון בראון, או שכספי היה חלש מהרגיל ואליהו מפוזר קצת אחרי תקופת התעלות מרשימה.

מרכוס בראון, אגב, שוב חוזר ממסע לאירופה ובמשחק העוקב במסגרת הישראלית לא מצליח להתעלות. אני באמת חושב, אגב, שהרב מסתמך יותר מדי על בראון. לא בטוח שזה רק החיבור המקצועי עם ארויו- יו-יו שגורם לו את האפס אנד דאונס האלה. בהחלט יכול להיות שזה גם הגיל שמקשה עליו לחבר שני משחקים רצופים טובים, אחרי נסיעות וטיסות מתישות.

בכלל, זה נשמע אולי כמו תירוץ. אבל היות שאני לא חלק ממכבי ת"א בשום צורה, אין לכם סיבה לחשוב שאני מתרץ, בטח כשאני לא: כשמדובר ברצף של ארבעה משחקי חוץ, ובתוכם שני משחקים באירופה במקומות בלי טיסה ישירה ועם נסיעות ארוכות באוטובוסים וכאלה (אבלינו, לה מאן) – אנשים נעשים מסטולים מעייפות, נו. זה הרי ברור. וכמו שעמיר עוזי, אחד שאין לו אפילו מאית מהניסיון של הגרשוני, ידע לומר אחרי התבוסה הביתית לבני השרון, גם כאן המקרה מזכיר במשהו זה את זה, לדעתי: כל מה שהשחקנים רצו אחרי האווירה טובה שנוצרה בקבוצה, זה לצאת כבר לפגרה.

ההבדל הוא בדרג של הקבוצות. במכבי ת"א אסור להפסיד משחק על תואר, גם אם נוסעים לירח וחוזרים שעה לפני המשחק. ברמת גן אף אחד לא מצפה לזכייה בגביע, והפסד אחרי שלושה ניצחונות רצופים בליגה הוא משהו שעמיר עוזי ייקח עכשיו בשתי ידיים, כל עוד המתכונת הזו נשמרת.

כשהתון הזה משחקי החוץ של מכבי מתחבר לנתון שמעמידה נהריה (הפסידה בשלושה משחקי בית ראשונים וניצחה ברביעי לפני כשבוע), ברור שעומד להיות כאן משחק חזק וטוב ושנהריה לא תוותר. לא סתם אמר הגרשוני עוד לפני המשחק בלה מאן, שנהריה יהיה יותר קשה. הוא ידע מה מחכה לו, אם כי האמין ודאי שאפשר יהיה להכות בנהריה בחלק הבעייתי שלה: קבלת החלטות אצל הגארדים ובעיית קליעה מבחוץ.

מה לעשות שהתלבש ליוגב אוחיון סוף סוף משחק נורמלי דווקא על ראשו של הרב? ושטוני וושהאם התחיל לקלוע מבחוץ פתאום ולקחת ריבאונדים בהתקפה כמו בימי חולון, כשחבורת החרגולים שכללה את וושהאם, טאקר, ווטסון וקמבל, חיסלה קבוצות על ידי האלמנט הזה לבדו, לפעמים.

ואני עדיין מסרב להתלהב מאוחיון העונה. נכון שהיה שיפור, נכון שהוא נראה יותר טוב, יותר מעז, אבל אני רוצה לראות אותו יוצר המשכיות, קולע מבחוץ, מדייק מהעונשין וממזער את כמות השטויות שלו. לשחק נגד ארויו יוצר מוטיבציה, הוא אמר בסיום. מה שהוא שכח לומר זה שלשחק נגד ארויו גם פותח שטחים לכדרר ולעבור אותו ביתר קלות.

אין לי ספק וספק אין לי, שגם בסוף העונה הזו מכבי ת"א תלך לבנייה מחודשת וזה יהיה קיץ רביעי ברציפות שזה קורה. את זה שקרלוס ארויו לא יהיה חלק מהקבוצה הזו כבר כתבתי באייטמון קודם, וכמובן שכל הפסד רק מחזק את ההנחה הזו. זה לא עובד, אגב, ביחס ישר. לא כל ניצחון מחזק את הסיכוי שהוא יישאר. אבל שוב ארויו? איך הגעתי לזה, כתבתי שאני מפסיק, לא? די, די.

ודאי שואל את עצמו הפדרמן, או הכץ, ובטח שמעל'ה מזרחי שמבע פניו חתום מזה כארבעים שנים בערך, אם לא חבל על הכסף. התשובה היא: כן, בטח שחבל. אם משקיעים כספים כדי לזכות בתארים והם לא מושגים, אז חבל. את טוני וושהאם אפשר היה להשיג בכסף קטן במונחים של מכבי, אבל הסיפור יותר עמוק מזה ובכלל לא בטוח שהיה כדאי להביא אותו: מה שקרה העונה לג'ייסון וויליאמס וטריי סימונס, חביבי סיפרה אחרי עונות טובות מאוד בקבוצות הקודמות שלהם, מצביע על קושי של שחקנים להשתלב במערכת. ההיקלטות של טרנס מוריס בעונה הקודמת נתנה כנראה תחושה ואור ירוק שאפשר לצאת לדרך ולחפש את המוריס הבא מבחינת עלות לעומת תועלת. נו, זה לא קרה.

אני חושב שהניצחון של נהריה פנטסטי. ארון מגי הוא דוגמה עקרונית, אם כי לא אחת לאחת כי התפקידים והאופי שונים, לדרך בה צריך לשחק אסטבן באטיסטה בעתיד. מומלץ לבאטיסטה להפסיק להתחפר ולהתחיל לעבוד על אפשרות עקרונית לג'אמפר פנוי מחמישה-ששה מטר. זה ישנה לו את כל המשחק ויהפוך אותו לשחקן טוב יותר, אלא אם כן הוא באמת נגר מוחלט וחסר תקנה, שחבל אפילו לנסות.

חבל לי על מגי, אגב, האיש הזה תמיד מפסיד נקודות ב'חביב נולד' בגלל שקלע נקודה פחות מהקריטריון, או לקח ריבאונד-שניים פחות. עכשיו, כשהוא סוף-סוף מסיים עם 25 נקודות בניצחון קבוצתו, ועוד איזה ניצחון, זה קורה בגביע לא נלקח בחשבון במסגרת התחרות.

נשקול עם זאת, בהתחדש הליגה, להעניק למגי נקודה אוטומטית בעקבות ההישג: ניצחון על מכבי בגביע כבר בשמינית הגמר, יו נואו. לא משהו שקורה כל יום, כל שנה ואולי גם לא בכל עשור.

רון לואיס מוצא חן בעיני מהרגע הראשון, ולא מצאתי סיבות להתייאש ממנו גם כשלא הלך. נהריה היתה שווה ניצחון ביתי ראשון כבר נגד מכבי חיפה, כשהובילה במחצית בתשע נקודות הפרש והתפרקה במחצית השנייה כמו חבורה של טמבלים. העסק לקח עוד צעד קטן לעבר מפנה במשחק החוץ נגד חולון, בו כדרר רביב לימונארדו דה ריצ'י (סתם יצא לי פתאום, מליאונרדו דה וינצ'י הסליחה והמחילה) את נשפה של קבוצתו למוות. חולון ניצחה אמנם, אבל במשחק הבא כבר היה ברור שנהריה הולכת לנצח, ולא משנה מי תעמוד מולה. היה תורה של גלבוע/גליל לעמוד. עמדה וחטפה. ועם הטעם בא התיאבון, ואת זה לא אני המצאתי, כן?

מסתבר שפרסומי חוצות עובדים. התיאבון אכן הגיע מול מכבי ת"א, שאמורה היתה להיות רעבה אבל נראתה שבעה ולא ממוקדת מספיק.

זהו, אז באיחור מסתבר שהיה פה מחזור גביע. לא שהצלחתי למצוא ברשת בוקסה סטטיסטית מלאה וראויה באתרים שעשויים להכיל אחת כזו (בחו"כ אחד גדול לכל מארגני המשחק), אבל סימנים ועובדות בשטח יש והם בולטים במיוחד: עונה שלישית ברציפות שמכבי ת"א לא תזכה בגביע המדינה.

נו, יש כדורסל בארץ. מי אמר שלא.