22.00 בערב. הישרדות, משפחה חורגת ודטרויט נגד ניו ג'רזי. רוב אוחזי השלט ודאי בחרו באחת משתי האופציות הראשונות. לא אני.

וזה לא אומר בהכרח שבחרתי נכון.

המשחק הזה התחיל בחריקות, נמשך בחריקות והסתיים ב.... טוב, הדברים ברורים, היה אומר על זה ודאי ניב רסקין.

ובכל זאת, למעט גיחות בפרסומות למקומות אחרים, שמרתי אמונים. חיפשתי את האש שתוצת והיא אכן הגיעה בעיקר מכיוונם של רודני סטאקי ואלן אייברסון ואולי גם קצת ברוק לופז, הסנטר של הנטס, וזהו. מאכזב, אבל בכל אכזבה תמיד אפשר לגלות גם דברים חדשים. ויחסית לאחד שלא ראה את הנטס במשחק מלא מאז ימי ג'ייסון קיד – ריצ'רד ג'פרסון – וינס קרטר – יש הרבה מה לראות.

אחורה פנה.

למה מאכזב? קודם כל, השידור. אין לי אפילו דבר אחד רע לומר על ירון טלפז, אבל למה הוא צריך לשדר משחק שלם לבד? ועוד משחק NBA, יו נואו, שזה כמו משחק וחצי שלנו. איפה כל הפרשנים הנערצים? אי-אפשר היה לגייס אף אחד מהם לשידור שנקבע זמן רב מראש? מה, כבר לא על ראש תפארתכם המשחקים האלה? ממתי שדר אחד מספיק במשחק NBA? אתמהה ממושכות ונואשות ולא אבין זאת.

שנית, ברבע הראשון ראשיד וואלאס נפצע, במשהו שנראה כמו תחמון של פציעה סתם כי הוא קשיש ונשבר לו הזובון, וברבע השני הורחק וינס קארטר שהתעקש להתווכח עם שופט עוד ועוד ולא שלט בעצמו. באתי לראות קשישים מוכרים, בין השאר, מה אתם משאירים אותי עם הז'יאנליאן הסיני, או כריס דגלאס-רוברטס. מיהם האנשים האלה?

כך או אחרת, אחרת או כך, הנה מספר תובנות כיאה וראוי לכדורסלע-האתר. וכמו ישראלי מצוי, ועוד כזה שכותב על מכבי ת"א לא מעט, יש לפתוח עם מי שלא שיחק. וויל ביינום.

האיש שעמד כאן במרכז כל ניתוח וסיקור של מכבי ת"א בשנתיים הקודמות הוא היום פיסטונאי לועס מסטיק על הספסל. 30 משחקים כבר התקיימו, ב-18 הוא שותף לממוצע של 9 דקות. אתמול, נגד ניו ג'רזי, היה אחד המשחקים האלה בהם לא שיחק דקה. מילא הוא – מה יגיד אלכס אקר, עם הארומה האירופית המוערכת שלו כיוצא אולימפיאקוס וברצלונה, שנכנס לשתי שניות וזה היה כל חלקו במשחק? ומה יגיד ביינום עצמו, אם בשני מצבים של 15 הפרש לטובת הקבוצה שלו במשחק ביתי הוא לא נזרק פנימה לכמה דקות?

לא נאה, ממש לא. וזה גורם להרגיש שה-NBA באמת מפריש לנו את החלקים הלא רצויים שלו. ג'וש צ'ילדרס באולימפיאקוס יש רק אחד. ביינום, אקר וכאלה מפוזרים בכל מיני מקומות באירופה די הרבה. השאלה היא מה גורם להם לרצות לחזור, חוץ מזה שמדובר בבית שלהם, בשפה שלהם, במראות הכי טבעיים להם. כי כסף, כידוע, הוא כבר לא הסיבה העיקרית. כסף טוב – לפעמים יותר טוב – אפשר להרוויח באירופה.

אבל זה דיון בפני עצמו ליום פחות קר.

רק להשלים עניין אחד: הבעיה הכי גדולה, כמו שזה נראה מכאן, היא שמייקל קארי – מאמן דטרויט, עדיין לא יושב לי טוב על הלשון, זוכר אותו עוד כשחקן – לא מאוד מאמין בביינום, כנראה. גם במצבים בהם רודני סטאקי לא היה על המגרש, וזה לא קרה הרבה, הוא הלך עם טיישון פרינס כרכז. כנראה שהגישה לפיה לאירופה תמיד אפשר לחזור מחזיקה בחיים את השחקנים האלה, דוגמת ביינום, שחלום ה-NBA מנחה אותם לפחות עד לגיל מסוים.

הפיסטונס מריצים חזק את רודני סטאקי, ועל סמך חלקים מהמשחק אפשר היה להבין למה. רכז בגובה 1.96, צעיר, עם יד טובה מחצי מרחק, די פיזי ולא קורס בלחץ. אמנם לא הצלחתי לקבל ממנו שום סוג של ביטחון במהלך הבא, ביכולת של דטרויט לעשות דברים טובים פעם אחר פעם, אבל זה היה מסוג המשחקים שבהם ניו ג'רזי יכולה לשחק גם חמש שעות ולא לנצח. דטרויט, וסטאקי איתה כמוביל כדור עיקרי, נהנו מההפקר. ישנם מקומות שבהם משחק רכז ותיק, קצת זקן אפילו, שמפעם לפעם יורד לנוח כי אין לו כוח למשוך. בקבוצות מהסוג הזה יכול וויל ביינום לקבל במה נרחבת. כאן, כשהרכז לפניו הוא צעיר בתחילת הדרך, כנראה שאין לו הרבה מה לחפש.

צריך גם לזכור שריפ המילטון פצוע ולא שיחק וזה אומר פחות גארד ברוטציה לפי שעה. לא יודע עד כמה המשחק של אתמול מייצג או לא, אבל נראה לי שביינום יצטרך לעבור את רוב העונה הזו לבוש באותו טרנינג ולפשוט אותו, נניח, משחק כן ושני משחקים לא.

בואו ונדבר על אנשים שכן שיחקו. רק שניים מצאו חן בעיני בכל המשחק הבינוני הזה: אלן אייברסון מצד אחד (וזה כבר הישג, יען כי אני לא מאוהדיו ומעולם לא הייתי) וברוק לופז המכאני-משהו של הנטס.

אייברסון נמצא בסיטואציה נוחה. כשהוא מוסר ולא זורק, כולם נופלים על הרצפה בהתפעלות: איך הוא השתנה, איך הוא מוסר, איך הוא רוצה תואר ומוכן להקריב זריקות למען אחרים. כשהוא כן זורק אחת אחרי השנייה בלי לעשות חשבון לאף אחד, אז הוא אייברסון המוכר והטוב.

אני חושב שזה אותו אייברסון. לא השתנה ולא בטיח. פשוט בדטרויט הוא מרגיש לגיטימציה לזרוק פחות כי ישנם אחרים שעושים את זה טוב (לפחות ברמה העקרונית כשוואלאס והמילטון משחקים). כשהעסק נתקע, ועם רכז צעיר כמו סטאקי הוא עוד ייתקע גם בהמשך, הוא לוקח את הזריקות שלו. חלקן אמנם הופכות לסלים גדולים אחד-אחד, אבל חלקן הן גם התפרעויות פרחחיות וטהורות כמו שהיו לו, יש לו ויהיו לו.

אין מה לעשות – ברזומה של כל סקורר נמוך ישנן גם שטויות שלא מהעולם הזה. נסו אתם להיות 1.83 ולשחק במשחק שיש בו הרבה מאוד אנשים שגבוהים מכם ב-25 סנטימטרים. ועדיין, כן או לא אוהב אותו, אייברסון הכריע את המשחק בסדרת סלים חשובים בדרכים מגוונות, כולל חדירה על הבייס-ליין וסיבוב בלתי אפשרי, כניסות שוברות קרסולי שומרים וגם יד מדויקת כשזה חשוב.

אבל במשחק הזה לא יכולתי לראות את החלק הכי חשוב, בעיניי, בדטרויט עם בואו של אייברסון: איך הוא משתלב עם המילטון. סדרו לי עוד משחקים שמתחילים ב-22.00 ואני מבטיח לראות. אגב, המילטון מסתובב עכשיו עם זקן של מחבל חיזבאללה. מומלץ להסיר בדחיפות. משהו נורא.

מהצד שני עמד הסנטר ברוק לופז, חצי מצמד התאומים שכולל גם את רובין מפניקס סאנס. בוגרי סטנפורד הינם, בני 20, 2.13 החתיכה, ולשניהם יש שמות פרטיים שמתאימים גם לבחורות. אוקיי, נרמזתי.

לופז סיים עם 23 נקודות, 12 ריבאונדים ו-7 מ-7 מהקו. הוא שחקן של קצת פחות מ-80% מקו העונשין עד עכשיו וזה יתרון עצום לסנטר. הוא כל כך גדול, שאם ישפר את הטכניקה והנטס ימשיכו להתבסס עליו הוא יכול להגיע 10 פעמים לקו בכל משחק. וזה אומר 7 או 8 נקודות רק משם. שיפור הטכניקה יביא אותו להרבה יותר מאשר סחיטת עבירות נוספות, והוא ישיג נקודות גם בדרכים נוספות. אני לא אגיד שהוא מפלצת בהתהוות, אבל אפשר לשחק איתו, הוא מבין עניין ויש סיכוי להפיק ממנו הרבה דברים טובים בהמשך.

בואו נגיד ככה: פחות טוב מחצי צמד התאומים ששירת בעבר את הנטס, ג'ייסון קולינס, הוא לא יהיה, וזה כבר צעד בדרך קדימה. מצורף כאן אייטמון-עבר. תנו שם קליק קטן על הקולינס, מה יש?

אבל הדבר שהכי-הכי-הכי היכה בי במשחק, ולא משנה שהוא מובן מאליו וידוע מראש כנתון אוטומטי וטבעי אפילו לי, הוא שלורנס פרנק עדיין מאמן את הנטס.

תיפח רוחי אם אשקר: אני זוכר מצוין את הרגע בו פוטר ביירון סקוט מניו ג'רזי ופרנק מונה תחתיו. הוא היה עוזר מאמן לא כל כך מוכר, צעיר ואמביציוזי, שעושה את דרכו בפעם הראשונה כמאמן ראשי. באותו זמן הוא הצליח לעורר את הנטס ולהשיג איזשהו שינוי גישה. הקבוצה נראתה פחות כבויה ורדומה והתעוררה קצת לחיים. שמרה כמו שצריך, טסה למתפרצות ושיחקה גם משחק מסודר מצוין עם ג'ייסון קיד.

זוכר עד היום שהוא רץ ל-0:13 מדהים מרגע שהתמנה למאמן. סמכו על ה-NBA שיספר לכם שזה נתון שיא בכל הזמנים למאמן שזה עתה התמנה בפעם הראשונה בחייו לתפקיד לא רק ב-NBA, אלא גם בפוטבול ובייסבול. חשבתי אז שיש כאן עסק עם מאמן אליל שעוד יגיע רחוק. היות שאני לא ממש עוקב אחר הנטס לאורך העונה, ולא ממש מתעניין בהם, הצלחתי איכשהו גם לשכוח ממנו. יצאתי מהנחה שאם אני לא שומע יותר מדי דברים גדולים על ניו ג'רזי, כנראה שהם בעוד אחת מאותן עונות בינוניות שלהם. המשחק בדטרויט הוכיח שזה בדיוק המצב, אם כי מאזן החוץ שלהם הוא עדיין אחד הטובים בליגה.

כך או אחרת, אחרת או כך, אם להגיע לרגע לנקודה שהייתי בה קודם, כתובית אחת קטנה בתחילת המשחק טענה בתוקף שפרנק מונה לראשונה למאמן הנטס בינואר 2004. חמש שנים אחורה, יו נואו.

תיפח רוחי – זה היה אתמול! אני מוכן להישבע.

סר ש. הרמלין, הצילנו נא – הזקנה משתלטת והזמן טס כל כך מהר.

כל כך מהר.

חוץ מזה, לא ברור איך זה קרה, אבל יש פה כבר קילו ורבע טקסט.

1,250 גרם טקסט על משחק די מחורבן, יש לומר. ובכל זאת, תנו לי עוד משחקי NBA ב-22.00 וגם משחקים ב-21.00 יתקבלו בברכה. זה יופי של דבר וממלא נהדר לילות שקטים במיוחד.

שלומות ונצורות בשלב זה.