כמה דק הגבול לפעמים בין אליל ושועה עולם, גם אם בזעיר אנפין (איזה ביטוי, כנראה שאני לא בכושר היום), לבין מועמד להדחה. ובטח כשמדובר באותו שחקן.

סטיב ברט ג'וניור, מי שהוביל את תחרות 'חביב נולד' לאורך חלקים גדולים בעונה שעברה (ואתם מוזמנים לחפור בארכיון 'חביב נולד' ולהיזכר בערגה), מקיים מו"מ להתרת החוזה עם אשקלון באמצעות סוכנו.

מי שרקד לקול הבנות באולם באשקלון אחרי ניצחונות סוערים בהם קלע "25 נקודות בניצחון קבוצתו וקיבל נקודה אוטומטית" – הוא עכשיו הבעיה של אשקלון, בעיני המערכת שם.

ברט ג'וניור הוא הבעיה של עצמו. בימים שכל הזריקות הקשות והמסובכות נכנסות, וכל הכדרורים האינסופיים מסתיימים בשלום, הוא אליל גדול ורב חסד. בימים שהקוסט-טו-קוסט האלה מסתיימים באיבודי כדור והכדורים מהזריקות הקשות לא נכנסים – הוא מפריע לקבוצה שלו.

הוא סקורר שסגנון המשחק שלו לא מאפשר לשחקנים סביבו לכבד ולאהוב אותו על המגרש. אין שום דבר במשחק שלו, שגורם לחברים שלו לרצות לשתף איתו פעולה לאורך זמן. יכול להיות שהוא חמד של בחור מחוץ למגרש, אבל זה סיפור אחר.

כמעט שאין לו גבולות. לו זה היה תלוי רק בו, הוא צריך לזרוק לסל בכל ערב 25 זריקות. זה שהוא זרק פחות (15 למשחק וגם 6.6 פעמים במשחק על קו העונשין), זה רק בגלל נורמות מקובלות כשאתה מחוץ לשכונת מגוריך, ודרישות של מאמן.

הכדרורים לתוך הסל וההתפתלויות באוויר מול שניים ולפעמים גם שלושה שומרים. שוב ושוב ושוב. כשזה דופק התקפה אחר התקפה - אנשים יכולים להשתגע מזה.

אני משוכנע, מבלי שדיברתי איתו מעולם, שברט ג'וניור מאמין שהוא הסקורר הטוב ביותר בקבוצה ובליגה. לשיטתו, אני מניח, התקפה שלא עוברת דרכו ובמהלכה הוא לא נוגע בכדור, היא בזבוז מוחלט וטעות טקטית של השחקנים והמאמן.

אבל זה השחקן וככה הוא משחק. זו גם הטרגדיה המקצועית שלו. בימים שהוא נוצץ קשה להבין איך הוא לא מצא קבוצה גדולה שתשלם לו 700 אלף דולר לעונה. בימים שבהם הכל הולך לו הפוך, אשקלון רוצה לשחרר אותו כי הוא מסב נזק. אל תתנו לאיבודים, אגב, לבלבל אתכם: גם בעונה שעברה, כשברט ג'וניור היה מלך הסלים של הליגה, הוא היה במקביל מלך האיבודים. אצלו זה הולך ביחד. כאמור, זה השחקן וככה הוא משחק.

השאלה היא מה יהיה בעתידו: האם הוא מסוגל לשנות את סגנון המשחק שלו, האופי שלו על המגרש, להוסיף סמכות, אחריות, לשנות קצת את המינונים בין ריכוז לפיזור? או שאולי נגזר עליו לעבור בין קבוצה אחת לשנייה, קטנות בדרך כלל, ולהיות סקורר לחצי עונה פה, עונה שם, לקלוע את ה-20 נקודות שלו למשחק באחוזים טובים (כשהולך) ולארוז את המזוודות כשהאחוזים מתחילים לצנוח ולחברים שלו לקבוצה מתחיל להימאס ממנו.

ראיתי את אשקלון לא מעט העונה. כיניתי אותה כאן גם לא פעם 'קבוצתי האהודה'. יחד עם בני השרון, יו נואו. אני נהנה לראות את הקבוצות האלה כי יש בהן אתגר. באחת השחקנים צריכים להסתדר עם האופי שמכתיב סטיב ברט ג'וניור. בשנייה צריכים כולם, בעיקר הזרים המובילים, להתיישר בדרך כלל על פי השגיונות של מאירק'ה טפ-הירו המכחכח בעודו מעלה את הכדור באיטיות להתקפה נוספת, שרק האל הטוב יודע איך תסתיים.

כשזה מסתדר זה יופי. כשזה לא עובד, הקבוצות האלה מפסידות והכוכבים מושמצים.

ההבדל, לא נעים לומר, הוא שמאירק'ה ישראלי וברט ג'וניור זר. לטפירו יש מעמד מיוחד בכדורסל הישראלי, הוכחות, קבלות, ווינר-שוטס (הלו, רסקין) לאורך שנים. ברט ג'וניור משחק כאן בטוטאל עונה אחת – חלק מזו שעברה וחלק מהעכשווית. מזרים, כמו שאנחנו רואים לאורכה ורוחבה של ליגת קזינו, די קל להיפטר. אמנם אין הרבה סקוררים כמוהו בהגדרה, אבל אני מאמין שישנם הרבה שחקנים שיוכלו להשיג את אותם נתונים אם יקבלו יד חופשית מהמאמן.

חוץ מזה, אשקלון יכולה לשחק כל כך הרבה יותר טוב אם רק יהיה בה סדר ומשמעת, שייתכן שבאמת הגיע זמנו ללכת.

ראיתי אותו השבוע במשחק החוץ נגד הפועל גלבוע/גליל/אפרוחי סר ש. הרמלין העמק. ההחלטה של עדי אזולאי להושיב אותו על הספסל עמדה במרכז הדקות הראשונות של המשחק הזה, אבל ככל שהזמן עבר אשקלון שיחקה טוב, ביססה יתרון, הגדילה הפרש ולפחות על פניו לא היתה סיבה לבצע שינוי.

אלא שגם אם אזולאי החליט להעניש את השחקן, או לנסות ולסדר לו קצת את הבלאגן דרך הראש ולא דרך הרגליים, היה ברור שמתישהו הוא צריך להכניס אותו פנימה. פעולה קיצונית מדי היתה עלולה להעלים לו את השחקן למשחק שלם ואולי גם ליותר מזה.

הוא זרק אותו פנימה. וברט ג'וניור עשה הכל הפוך, עד שהתאפס קצת. העצבנות שלטה בו לאורך המשחק. אפילו בדל חיוך, שמץ, משהו, לא עלה על פניו. סוג של חוסר ביטחון, תסכול, חוסר רצון, כעס, חוסר שייכות. את כל אלה אפשר היה פתאום לראות בשפת הגוף של איש אחד. ואולי גם את הרצון שלא להיות כאן יותר. איפה ריקודי הניצחון עם הבנות, איפה?

דקה-שתיים לסיום, בפסק זמן, כשאזולאי אמר לו: Steve, you are out

האיש חבט בספסל בעצבים.

רבותי, חד-עין הנני, גם אם ארבע עיניים לי, למעשה. את אותה סצינה בדיוק ראיתי בעונה שעברה בין עודד קטש לארון ניקסון באחד המשחקים, ודיווחתי לנתינים באשר הם במהירות ובזריזות. ניקסון כבר לא בגליל.

חתם בקרית אתא אתמול, אגב.

אז מה, להשאיר את סטיב ברט ג'וניור? במצב שנוצר, ובהנחה שהצד הכלכלי פתיר ועל אף אהדתנו העקרונית, אני חושב שלא. יימצא הגארד הקבוצתי ממנו, שיעזור.

זה נשמע מאוד לא סימפטי, אבל סטיב ברט ג'וניור עשה את שלו. הוא יכול ללכת, ודאי כל עוד הוא לא מתיישר על פי צרכי הקבוצה. ספק אם הוא יכול ורוצה. ספק אם יש טעם לעקר אותו. דיברנו במונחים דומים על וויל ביינום בעונה שעברה ובסופו של דבר כמעט לכל סיר על גבי הפלאנטה הזו יש מכסה. ואם זו לא תהיה אשקלון, סטיב ברט ג'וניור ימצא מכסה אחר. ולו זמני.

עד שיחליט איזה סוג של שחקן הוא רוצה להיות לשארית הקריירה שלו, ויש לו עוד עשור שלם לשחק.