אני לא יודע מה אומר הסכם העבודה של אריאל בית הלחמי בבני השרון, אבל אם אין לו חוזה מובטח, נעול וסגור לעונה הבאה – מומלץ שייקח בחשבון כבר עכשיו שהוא לא ימשיך בקבוצה.

לפעמים קבוצה עוברת משחק שמטלטל אותה לחלוטין. זה קרה לבני השרון אתמול בחולון. והיות שבנוסף לתבוסה בחולון הקבוצה הודחה גם מגביע המדינה במשחק ביתי נגד נהריה, וגביע הוא מפעל חביב במיוחד על המועדון הזה בעונות האחרונות, אני חושב שאין סיכוי ממשי שבית הלחמי ימשיך בעונה הבאה.

על פניו זה מרגיש כמו איחוד מחודש של אפי בירנבוים ואלדד אקוניס בקיץ, לקראת עונה חדשה וטובה, כולל ניצחון אחד לפחות על מכבי ת"א עוד מבלי לדעת אפילו מי ישחק שם. נראה כאילו העייסק תלוי בהסכמה של בירנבוים לחזור. את המנוחה וצבירת האנרגיות הוא עושה עכשיו.

כי אחרי אתמול, כאמור, אלא אם לבית הלחמי יש חוזה עשוי בטון, אופתע מאוד-מאוד אם הוא יהיה שם גם הלאה.

אחד הנתונים המדהימים של חולון במשחק היה מספר הזריקות לסל. 76 זריקות משתיים ומשלוש, לעומת 57 של בני השרון. 19 זריקות יותר, שלא לדבר על ה-6:20 לטובת חולון מקו העונשין. נתונים שכוללים בתוכם לא רק את המספרים יוצאי הדופן והחריגים (29 איבודים לבני השרון, 20 חטיפות לחולון) אלא גם את האנרגיות שמאפיינות את סגנון המשחק המהיר של חולון. יותר ריצה, יותר ריבאונדים בהתקפה, יותר הזדמנויות שניות. הכל יותר.

גם יותר מאמן, נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא.

מעולם לא הייתי בסיטואציה של אריאל בית הלחמי, שניצב לראיון הקצר של אחרי משחק וצריך להעביר שתי דקות מול המצלמה מול שאלות המראיין. בטוח שזה לא קל. בטוח שזה לא סימפטי. בטוח שב-99 אחוז מהמקרים אתה לא יכול לומר מה שאתה באמת חושב והשאלות של המראיינים מעצבנות אותך.

אבל את האוואנטה הזו של "תגיד לי אתה איך אני מרגיש" שהוא מפנה למראיין בשאלה על שאלה, או ניסיון ההתחמקות של "אין לי שום דבר לתרום לכם" אני כבר מזמן לא מכבד.

ניגשת להתראיין כמתחייב בתקנון הליגה? דבר כמו בן אדם. תסביר מה שאתה יכול, מה שנראה לך. אל תשחק אותה קדוש מעונה שעושה טובה לטלוויזיה ולצופים שהוא ניגש להתראיין. זה לא אישי נגדך. אלה חוקי המשחק, כולל כללים ברורים במיוחד לגבי עבודתה של התקשורת במשחקי כדורסל בליגת קזינו. כבד אותם עד הסוף. גם כשרע. גם כשטוב.

ארז כץ חטף את אותה תבוסה בדיוק כמו בית הלחמי. הוא ידע, להבדיל מהמאמן שלו, לבטא בדיוק מה עובר עליו באותם רגעים, מה הוא חושב, מה הצעד הבא ולאן הולכים מכאן. זה היה מכובד, אמיתי ושלם, ולא יהיר ופוזאי כמו הקטע הקצר של בית הלחמי. "למזלו" של המאמן, הוא קיבל את גיל ברק הנוח יחסית ולא את מאיה "העלוקה" רונן, שהיתה יושבת לו על הווריד מבלי לוותר.

הלאה.

למה שון ג'יימס זורק שלשות לא כל כך הבנתי, אבל למה אוגונה אוניקווה זורק – דווקא כן. אוניקווה היה האיש שהרים את בני השרון לניצחון על חיפה ברוממה בשבוע שעבר עם שלשות מכריעות ברבע האחרון. הפעם אוניקווה
הרביץ 0 מ-5. זה מזכיר לי, סתם ככה בשביל האנקדוטה, משפט שכתבתי ביום ששי האחרון על די בראון שקלע 3 מ-3 שלו לשלוש נגד אלבה ברלין. הנה הוא שוב:

"אין טעם לצפות מבראון ל-100 אחוז מחוץ לקשת, כי הוא לא קלע חוץ יוצא דופן וה-3 מ-3 נגד ברלין יכול להפוך בקלות ל-0 מ-3 במשחק הבא".

בדקתם במקרה כמה היו לבראון נגד גלבוע/גליל? 0 מ-2. נאה לי, לא? חותם לכם שהיה מחטיא גם את השלישית, חותם לכם, היה אומר על זה ודאי שליימ'ה לו היה נשאל.

ובעצם, רוצה לומר: יש ימים כאלה ויש ימים כאלה. והתנודות אפילו יותר גדולות כשמדובר בשחקנים כמו בראון או אוניקווה, שהזריקות לשלוש הן אולי חלק בלתי נפרד מהמשחק שלהם, אבל זה עדיין לא הופך אותם לקלעים מיומנים, טבעיים או כאלה שבאמת אפשר לסמוך עליהם.

ועוד כמה מלים על חולון.

אם אני דני פרנקו, אני עובד עם דרון וושינגטון יום ולילה, לילה ויום, ובסוף העונה, או מקסימום אחרי העונה הבאה, הוא לוקח אותי כסופר-נני שלו לדטרויט פיסטונס ומכניס אותי לצוות המקצועי המורחב. ישראלי ראשון ב-NBA. דני פרנקו. מה רע?

איזה פוטנציאל יש לוושינגטון. איזו תנועה, מידות, אתלטיות. ובו-זמנית, יאאאא אולוהיייים – כמה דברים יש לו לשפר. המון.

חולון מסוגלת לטמטם חושים. יש לה שני רכזים שקלעו יחד 4 נקודות, אבל מסרו 10 אסיסטים. יש לה קלע ישראלי מהסוג הישן, שלקח 9 שלשות ב-23 דקות שזה קצב של 16-17 שלשות, פחות או יותר, למשחק שלם. יש לה את סוויט-סוויט לואיס פלורס, דומיניקני שמדבר אנגלית במבטא פרסי-הודי, שהחליט שאחרי המשחק החלש מאוד שלו נגד מכבי ת"א הוא בא לזרוק ולהראות לכולם מיהו. בחולון יש לו יד חופשית. זה נגמר עם 20 דקות, 20 זריקות ו-20 נקודות. אחוזי הקליעה טעונים שיפור.

אבל מעל כולם יש לה את צמד הפייטרים הכי גדול בליגה. אולי אני מגזים (והאמת, אפילו לא סורק את כל הסגלים בזריזות כדי לגלות אם פספסתי משהו או מישהו), אבל אין הרבה מתחרים לכריס ווטסון ואורי קוקיה.

קוקיה הוא ריבאונדר וחוטף בחסד. כשהוא במגרש כל מסירה של היריבה הופכת להיות משימה מסובכת, פשוט כי הוא דוחף ידיים, רגלים ואף לכל מקום ומופיע בשניות ובמקומות הכי פחות צפויים. ווטסון היה פייטר בכל מקום בו שיחק, אבל בחולון, עם הקהל, הוא מרגיש שהקבוצה עליו. שלו. הוא היחיד שנשאר מעונת האליפות. ומאוד סביר להניח שמבין כל מי שעבר בהפועל חולון בעונה שעברה, למעט אולי מורן רוט, הוא הכי מאושר כרגע.

אז נכון שכל זה לא מסוגל לעמוד מול מכבי ת"א, כמו שהוכח במחזור הקודם, אבל למה שהקבוצה הזו לא תהיה, נניח, מחזיקת גביע המדינה לעונת 2008/09? באמת למה.