חשיפה בלעדית:

אני במשבר כתיבה. לא כזה שטרם קרה לי בעשרים שנותיי כ"כותב מקצוען", אבל בהחלט לא פשוט. עם זאת, הוא תיכף עובר. כי אין ברירה, כנראה.

אני מאלה שהמקצוע שלהם הוא גם התחביב. כמעט כל דבר שאני עושה לצרכי פרנסה מגיע בסופו של דבר לכדי ישיבה מול המחשב. אנשים שהמקצוע שלהם הוא גם התחביב שלהם הם בני מזל, נהוג לומר, וגם אני חושב ככה. אלא שיש גם בעיות. ובעצם, למי אין.

כשהמקצוע שלך הוא גם התחביב שלך מתישהו נשבר לך הזובון משניהם, יען כי חד הם, בעצם, ואם נמאס לך מאחד נמאס לך אוטומטית גם מהשני. קבלו שיר אוטומטי, אגב, שמרים את מצב הרוח. מת על הקצב של הפוינטר סיסטרז.

הלאה.

ואז, כשנמאס משניהם, זה באמת חתיכת סיפור, כי בדרך כלל אנשים בורחים מהמקצוע אל התחביב כדי להירגע, לצבור אנרגיות, להתאושש. כאן אין לברוח. המקלדת היא אותה מקלדת, המחשב אותו מחשב והפעולה היא אותה פעולה, ולא משנה בכלל על מה כותבים.

כלומר, כן משנה: לכתוב לכדורסלע-האתר זה לא כמו לכתוב לכל מקום אחר. ובכל זאת, זה לשבת ולכתוב. זה עדיין אתה, המחשב, הפוזיציה והפעולה.

ב-95% מהזמן אין לי שום חרטות או בעיה עם העניין, ואני מעדיף אותו על פני כל מקצוע אחר. ב-5% הנותרים יש בעיה. ברגעים אלה ממש, ובעיקר ביומיים-שלושה האחרונים, אני נמצא בתוך ה-5% אלה של הזמן.

ספציפית לכדורסלע-האתר, הרי ידוע לכל ולכל ידוע, כי אין תחביב גדול ממנו בחיי בתקופה הזו. משוש נפש הינו, ברם אולם מגיעים הרגעים, השעות והימים שבהם, כאמור, נשבר הזובון מהכל.

אין כוח לאייטמונים חדשים.

אין כוח לאייטמונים חדשים במשקל קילו ומאתיים גרם טקסט, שמאוד כיף לכתוב אותם ואולי גם לקרוא אותם, אבל גם מאוד מעייף לפעמים להתמיד בתכיפות שלהם.

פתאום נדמה שלא מעניין בכלל, לא אותי ולא את העם. לא הכדורסל, לא הכתיבה, לא קורי קאר ולא קרלוס ארויו ולא סיינה ולא דינמו מוסקבה ולא מילווקי באקס או קליבלנד קבאלירס. אפילו לא כדורסלע-האתר.

פתאום הכתיבה שבאה כל כך בטבעיות רוב הזמן, לא רוצה לבוא. הנפש עייפה, השחיקה גדולה, הגוף והראש רוצים שינוי. אבל איזה שינוי? למה בדיוק? הרי אין דבר יותר טוב בהישג ידי על פני הפלאנטה הזו, שהוא טוב יותר מאשר לתפעל את כדורסלע-האתר ביומיום. באמת שאין. ולהחליף מקצוע אחרי עשרים שנה זה משהו שהוא אולי כדאי, אבל למה בדיוק, איך, מתי, איפה? מה, לעבוד במסגרייה טוב יותר? לטפל בפרות? להסתובב במשרד עורכי דין עם חליפה כל היום ולעבוד 11 שעות ביום?

לפעמים נראה שאין מה לחדש. לפעמים נראה שאין טעם. לפעמים נראה, שומו שמיים, שכדורסלע-האתר הוא כלוב זהב שאי-אפשר לצאת ממנו ושאסור, פשוט אסור, לעבור יום אחד שלם מבלי אייטמון אחד חדש לפחות. הרי העם יתאכזב ויתבאס. אפשר שלא ישוב. אפשר שיכעס. והרי הדדיות היא העניין כאן. אתם באים, אני מספק. אני מספק ואתם באים. וכמובן, לא רק אני, אלא גם אותם מתי מעט שועי עולם נדירים – בהנהגתו של סר ש. הרמלין הקשיש - שמקפידים להרביץ אייטמונים משלהם על בסיס קבוע, מי יותר ומי פחות.

אתמול השבתתי את כדורסלע-האתר למען הנפש הדווייה. השבתתי בצער, בעצב, לא בשמחה, אפילו לא ממש מרצון, אבל המשבר היה כבד מנשוא. הראש כאב, הגוף לא ציית, הישבן סירב להתיישב. ניצלתי את הזמן הזה כדי לחשוב מה היה קורה אם כדורסלע-האתר היה סוגר את שעריו מחר בבוקר ומוסר את נשמתו אחר כבוד לבורא. כמה זמן היה מתפנה לי. כמה כסף היה מתפנה לי. כמה נחמד יותר הייתי לבריות, וכמה זמין יותר לצרכים של הילדים ורעיית הנשיא, אפילו שאני זמין מאוד גם ככה. וכמה פחות עייף הייתי, אם היו לי עוד שעה-שעתיים-שלוש ביום, או כמה שזה לוקח בממוצע, כדי להיות יותר נינוח ולעקוב פחות אחר האירועים השוטפים.

וזה לא רק כדורסלע-האתר, יו נואו. זו הכתיבה בכלל.

ומצד שני, היות שהסיפור הזה תוקף אחת לתקופה – אולי שנה, אולי שנתיים – אין ברירה לפטור אותו שוב בתשובה פשוטה: היי חבוב, סור מדרכי. זה מה שאני יודע הכי טוב לעשות. זה מה שגורם לי בסופו של דבר הכי הרבה הנאה. וקצת כמו מאמננו הלאומי, שלעולם יישאר זועף בתוך תוכו ויפזר 'בושה, חרפה וכלימה' לכל עבר ובכל הזדמנות שתינתן לו, גם אני כנראה נועדתי להישאר עם שלי. כלומר, למות על המקלדת.

נו, אם נחיה גם נראה.

קבלו אותי. אני חוזר. חלוד, עייף ובאיטיות, אבל חוזר. הגל הזה תיכף עובר. נרביץ בהזדמנות הראשונה איזו שינה טובה במיוחד – אם יאפשר כבוד התומרינגו סטאר – ונשכח מהכל.