אוקיי, חוץ מלהודיע שבעונה הבאה קרלוס ארויו ישחק ברוסיה, נגיד איזו חימקי מוסקבה כזו, מה עוד יש לומר על הערב שהעברתי בנוקיה-ההיכל?

שלוש דקות ומשהו, ביתרון של כמה נקודות לריאל מדריד, זה קרה.

מה קרה?

הו-הא.

היונה ההנפלדית הגיע לדאבל-אפ כדי לסגור את השחקן של עודד קטש, הצליח לבלבל את הספרדי הקשיש שעמד מולו, ולהשיג את הכדור, אבל מעשה שטן הכדור חמק לרגע, פגע ברגלו והתגלגל שוב לשליטה ספרדית.

היונה חלודה! נתקשה להאמין לזאת, אם כי לא נכחיש.

ותיקים, כן, ותיקים. מה לנו ולמומברו נגד אליהו?

כמה נאה היה לראות את כל החבר'ה הוותיקים ובראשם כאמור, את היונה, את מיקי ברקוביץ' שהרביץ כושר קליעה יוצא מהכלל וגם את עודד קטש, הארויו של אז ואם תשאלו אותי עדיין שחקן של 100 אלף דולר לפחות, שכידרר וכידרר ופינה את כולם למהלך של אחד על אחד נגד השעון ועוד איזה ספרדי מזדמן. ברוב הפעמים הוא הצליח. טוב, הוא קנון. והוא גם צעיר מרוב המתחרים שמולו, אפילו שהוא משחק על רגל אחת.

הכדורסל ההוא של קטש הוליד כמה מהמהלכים הכי יפים שראינו משחקן ישראלי. אבל ברמה הקבוצתית, כידוע, מכבי ת"א איבדה תארים מקומיים ולא הגיעה לפיינל פור האירופי בתקופתו. לניצחון במשחק ידידות מול ריאל מדריד זה עדיין מספיק, וגם אהדת הקהל לא פסה וחלפה מן העולם על אף כמה חודשים לא מוצלחים בעמדת המאמן לא מזמן.

גם דוד כבודי ששיערו הולך ונעלם היה שם. טוב כהרגלו ואיש אינו יכול לעצור אותו. אבי שילר קפץ לביקור ואיתו הידית, שבאה לידי ביטוי בעיקר בחימום. איזו קליעה, יא אולוהים! היה ונשאר מופתי. אהה, וגם דורון שפר היה. איך הביאו אותו, איך? ועוד בלי כיפה, זקן או משהו. איפה הוא עומד עכשיו עם העניין הזה, הלנו הוא או לגויים? לך תבין, לך תדע.

נרשמה גם נשיקה בסיום בינו לבין מי שהיה פעם רבו, הלוא הוא פנחס הגרשוני. אחחח, היו ימים רחוקים בגליל העולץ. לעולם לא נשכח זאת. לעולם לא. וליאור RDT קצת השמין, אבל זה בסדר. מי לא? ונאה כתמיד לראות את טל ברודי הזקוף ושמור-הגיזרה, על אף שלא שיחק. ואת אולסי פרי ודורון ג'מצ'י ושוקי שוורץ שהיו אף הם באזור, אבל לא שיחקו כל אחד מסיבותיו.

היה גם נאה, כמובן, לראות את קורבלאן, בראבנדר, קבררה, רומאי, מיגל אנטונז, יורנטה ועוד כהנה וכהנה אלילי עבר מדרידיים שאת חלקם – אתבייש בכך עמוקות - לא זיהיתי. חבל שהקהל כאן לא יודע לכבד את העבר באמת ובתמים ולהפגין נוכחות, ורק מעט אנשים מוכנים להזיז את עצמם כדי להוקיר ולכבד אם המשחק מתחיל, נניח, לפני שמונה וחצי.

נו, שיהיה. העיקר הבריאות.

קצת מוזר שאחד עשר אלף צופים הגיעו לראות חבורה של שחקנים שמה להם ולמכבי-ת"א-המועדון-הגדול? נגיד, די בראון, צ'ארלס גיינס, מרקוס בראון כאלה, חג'ג' או יניב גרין, בלי לפגוע. באמת בלי לפגוע בכל החבורה הזו. יש ספק איפה הרגשות פועלים יותר חזק – כשמיקי וארואסטי רצים עם הכדור בגיל חמישים ומשהו, או כשכספי לוקח עוד שלשה שלא תדע אם תיפול פנימה או לא?

שטויות. העיקר שראינו את היונה ושלומו טוב. דפק שם כמה מהלכי הגנה וריבאונדים – מה אתם יודעים בכלל. הייתי מלביש אותו בקלות גם למשחק נגד החבר'ה הנוכחיים של ריאל.

היידה, הלאה.

בעצם, מה הלאה? כנראה שזה נגמר. ואני אומר: וואלה, בסדר. הרבה שנים שלא היתה הדחה כל כך מוקדמת. יש מצב רציני ביותר שאפריל יהיה שקט-שקט. ראש טוב, אני אומר. יותר זמן עם הילדים. פחות ערבים בחוץ או מול הטלוויזיה. הזדמנות אמיתית להליכה או ריצה שם בחוץ, ואפילו שיחה שקטה ופנויה של יותר מרבע שעה באיזה ערב נינוח עם רעיית הנשיא. מותנה, כמובן, במצב רוחו של תומרינגו סטאר הממרר את חיינו בלילות, החמוד הזה. מלאכון משמיים. בזכותו עוד אולי אפילו אנצל את ההזדמנות לשוב ולראות קצת NBA בלילות, מי יודע.

ת'כלס, תחושה של סוף. הבעיות ידועות, טחנו והרבצנו פה קילוגרמים רבים מאוד של טקסט מתחילת העונה. מי שחוטף מלואיס בולוק 9 נקודות ברבע הראשון בתקופה בה ידוע שהוא חם-חם כבר כמה וכמה (וכמה!) שבועות, מה לו כי ילין שהוא נאלץ לרדוף אחרי ריאל כל המשחק? איפה הגארד ההגנתי-קטלני, איפה, שיעצור קלעים? יש את חג'ג', אבל לשחק איתו זה כמו לשחק עם ארבעה שחקנים בהתקפה. הוא פשוט לא מביט על הסל, רק אם אין ברירה. חלודה, חלודה, מה לעשות. חוסר ביטחון. ובכלל, לפתוח משחק הכי חשוב בטופ 16 בפיגור 12:2 בבית? והרי בושה, חרפה וכלימה הינה. בחו"כ גדול.

בלילה, על הכסא הנינוח בטלוויזיה, השמיע מאמננו הלאומי כמה רשפים וגיצים נגד הנהלת מכבי ת"א ואף נגד מאמננו העתידי, שרון דרוקר, שלו הוא נוטר טינה מופגנת. ונדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שאולי אינו כה עתידי פתאום, מאמננו העתידי. שהרי אין גביע ואין אירופה. ואם איזה אבי אשכנזי יגנוב פה אליפות עם המאליק דיקסון שלו, או גודס ישפץ וישכלל את המעלית של טימי באוורס לכו תדעו – אולי עוד נראה אחד מהם מתיישב שם על הכסא בעוד שנה-שנתיים לפני הדרוקר. הכל פתוח, עוד לא מאוחר.

העפתי מבט על חג'ג' היקר. היה בסדר גמור הגנתית, עבד חזק, נתן שיניים להגנה של מכבי בדקות ששיחק, גרם לפפה סאנצ'ס לעבוד קשה ולעשות יותר ממה שהוא באמת מסוגל. רבאק, גם להוביל כדור, גם לשמור על הכדור, גם למצוא למי למסור וגם לזרוק כשהוא חופשי? גדול על פפה-שלנו. שחקן של 2 נקודות למשחק ו-2 אסיסטים ב-20 דקות, שלוקח הביתה איזה חצי מיליון כמו כלום. לא יאומן. קח אותי, פלאסה. את זה גם אני יכול.

וריאל עוד נתנו הנחה את סרג'יו יולולולול של רן בורוכוב-סוקולוב. איתו זה נגמר 12 הפרש.

מה אומר ומה אוסיף – אנשים בספרד רוצים את ד'אור פישר וליאור אליהו. וזה נאה, אבל בשביל מה זה טוב? מה, אקסל הרוול נופל מהם? אם הרוול משחק את הדקות שלהם, ומישהו מבעיר לו את העסק עם פלפל חריף במקומות הנכונים, הוא שחקן של 15 ו-10 בכל משחק. וגם נותן שלשות וגגות בשחקן אחד, לא צריך לפצל לשניים.

ועוד יש להם אלה את החדש ההוא, קנדי ווינסטון, על הספסל. אם יידבק שם בתוך שבועיים-שלושה, אנשים עוד ישמעו על ריאל גם בהצלבה.

בכלל, אודה ולא אבוש ואף אבוש מבלי להודות; אני חי בשלום עם הסיטואציה. אחרי הרבה שנים של מכבי ת"א בצמרת הכי גבוהה, אפשר יהיה קצת לשבת מהצד, בדד יחסית, עם רק עוד 2000 מתענייני כדורסל אירופי בכל המדינה הזו, ולא עוד מיליון יודעי חן צהובים, ולראות בשקט את ראקוצ'ביץ' נגד לאנגדון מבלי שיבלבלו לנו את המוח על די בראון כל הזמן ולמה הוא משחק או לא משחק. את צרצריס המצרצר בנועם נגד הטריפקוביצ'ים של פרטיזן ואת בורוסיס מפעיל את המוטות והממותות שלו נגד איזה פראן ואסקס מזדמן.

אחחח, קצת אליטיזם. קצת. מה רע?

למה לא?

נשאף לזאת. בהחלט. ולא נדון עוד בענייני טל בורשטיין היגע, אם כי ודאי ימצאו כולם את הדרך לדווח לנו בערב הפיינל פור האירופי נטול מכבי, שרענן כץ אומר שמכבי לא מוותרת והיא תשקיע בעונה הבאה סכום כפול מכיסם של הבעלים, כדי לשוב למקומה הטבעי. כי רענן כץ אף פעם לא הולך על פחות מהטוב יותר וכו'. כן, זו תהיה הכותרת ביום של הפיינל פור. אבל בערב, בנחת, נשב מול הספליטרים. ויהיה לגמרי בסדר, ולגמרי טבעי.

כי מותר למכבי ת"א לנוח מאיתנו. ולנו – עד כמה שזה נשמע כמעט בלתי אפשרי או חתרני – מותר גם לנוח
מהם.

סופ"ש נאה כרפאל לכל בית ישראל.