קודם כל, וידוי.

בסוף התחברתי. לראשונה. לחודש אחד. לספורט 1 וספורט 2. נאבקתי עם עצמי והפסדתי. כחובב גדול של כדורסל אירופי אני לא יכול לאפשר לעצמי לתת לשידורי היורוליג לעבור ממש ליד ברגעים החשובים, מבלי להיות שם.

התענוג עלה חמישים שקל. עשרה קרטוני חלב הוצאתי מפי ילדיי. נו, זה מה יש.

באמת לא בסדר הקטע הזה של השידורים. ערוץ הספורט שכל השנים שם את הכדורסל במקום הכי גבוה מבחינתו, נעלם פתאום. במשך שנים אף אחד לא הזיז את התחת בקטע של שידורים אירופיים והנה, פתאום, בשנה-שנתיים האחרונות, מתחילים לשדר יותר ויותר יורוליג ואפילו יורוקאפ במשחקים שאין בהם נציגות ישראליות.

מרד זה מרד, אבל החלטתי שאם כל השנים כתבתי עד כמה רצויים פה השידורים האלה מבחינתי, לא יכול להיות שאתעלם ברגע האמת. אז התחברתי. לחודש, מבטיח.

בהזדמנות זו חוזר על הצעתי המהפכנית. תנו לנו ערוץ או שניים שהם אך ורק כדורסל. במקביל, קחו לכם שלושה-ארבעה ערוצים שהם אך ורק ביפ, ועוד ערוץ או שניים שמשדר אך ורק ענפי ספורט אחרים. אולי זה עדיף מבחינת הקהל. אני הייתי יודע בוודאות לאילו ערוצים הייתי מתחבר, ובלבד שלא אצטרך לזגזג בין ערוצים, רישומים והתחברויות, ולהיות מופתע בכל פעם מחדש שתוכן מסוים משודר שם ולא פה, ותוכן אחר מועבר פה ולא שם.

כך או אחרת, אחרת או כך, ויתרתי על עשרה קרטוני חלב לטובת הסדרה בין אולימפיאקוס לבין ריאל מדריד, ומי יודע מה יועבר שם בהמשך.

התחלתי לראות. צריך להתרגל לקולות אחרים, סגנון אחר. אבל הקץ' שלא חשבתי עליו הוא זה: ברגע שרואים משחק שהוא, כביכול, לא לצרכי עבודה – יש בעיה. כלומר, משחק שלא אמורים לכתוב עליו אלא סתם לצפות בשביל הכיף.

איפה הבעיה?

הנה היא: להבדיל ממשחקים שצריך לכתוב עליהם למקום העבודה, במשחק בשביל הכיף מוצא עצמו הבן אדם הרבה יותר חופשי. פתאום הבנתי שביום שלישי ב-22.00 בלילה, כשכולם כבר ישנים מסביב, זה זמן מצוין, למשל, להעביר שיחה או שתיים טלפוניות בנוחות, נינוחות ונוחיות. יצא שלא ממש 'ירדתי לסוף דעתו' של הקאמבק הגדול של ריאל, שכבר פיגרה ב-15 הפרש בערך ועלתה ליתרון 6 או 8, מי זוכר. עבר לי מול העיניים, אבל אני לא יכול לספר לכם מה קרה שם, איך קרה, מי קרה ולמה קרה. פשוט כי הייתי בחופשה, יו נואו. מול המסך, אבל בחופשה מבחינת הדריכות והמחויבות של סקירת ותיעוד וניתוח הדברים.

היה שווה לזרוק על זה עשרה קרטוני חלב? כנראה שלא, אבל אולי אין ברירה אחרת. זה אני, אלה הצרכים שלי. ישתו קצת פחות שוקו בלשכה הנשיאותית ויאכלו פחות קורנפלקס, החבר'ה. מה לעשות.

ברגע שרואים משחק רק בשתיים מתוך ארבע עיניים (במקרה שלי), רואים רק מה שבולט מאליו. דאנק מצמית של יורגו פרידזיס ביד שמאל. עוד אחד אין טראפיק של קנדי ווינסטון. פתיחה מוחצת של ניקולה וויצ'יץ', הרבה פיקנ'רול שלו עם יותם הלפרין. פציעה מדאיגה לרגע של לואיס בולוק. זוראן ארצג מסריח מקו העונשין. סרג'יו יול מסריח את המגרש באופן כללי (זה אותו שחקן מהסדרה נגד מכבי? פלאסה הרג אותו? או שאולי ההגנה של הגארדים במכבי באמת עד כדי כך שערורייתית?).

ועוד כהנה וכשמה.

אבל על אחד רציתי להתעכב. תיאו פפאלוקאס.

יאאאא אולוהיים!

האיש הוא שחקן ספסל חד וחלק וסופית ורשמית. שנים הוא עשה את הטריק עבור צסק"א מוסקבה ויש סיכוי סביר שהוא עושה את זה עכשיו עם אולימפיאקוס ומחזיר אותה לפיינל פור. כשהוא קולע את השלשות (2 מ-3 הפעם) כל העסק בכל נראה אחר. פתאום אסור להשאיר אותו לזרוק, פתאום צריך לצאת אליו וכל ההגנה משתבשת. הזריקה שלו היא כמו של כל אחד בשכונה. אבל כשהיא נופלת פנימה, פפאלוקאס נראה הרבה יותר שלם ומושלם ממה שהוא בלעדיה.

הקטע הכי גדול איתו הוא איכויות המסירה. שלוש פעמים ספרתי – ובטח היו עוד – שהאיש נמצא כבר ממש ליד החישוק במצב זריקה נוח ובכל זאת מוסר לבן אדם פנוי יותר.

פנוי יותר? איזה פנוי יותר, מה פנוי יותר. פפאלוקאס היה בעמדות זריקה שאין פנויות מהן, ובכל זאת מסר. כוחו של הרגל? אובססיה של מסירה? כנראה. אחרת באמת שאי-אפשר להסביר את זה. למזלו, בכל שלוש הפעמים המסירות שלו הפכו לסלים, אחרת המאמן היה כועס עליו ובצדק.

בן אדם, אתה כבר מנשק את החישוק ממש. מה אתה מוסר החוצה לזריקה מארבעה-חמישה מטר, אפילו אם היא חופשית?

אבל אליל הינו. איזו סמכות, איזו הנהגה, איזו דחיפה ואמון הוא מקבל מהקהל. אני תמיד בוחר בפפאלוקאס אם שמים לידו את מקבילו-סורט-אוף הקרואטי, זוראן פלאניניץ'. והיות שפפאלוקאס משחק היום באולימפיאקוס ופלאניניץ' בצסק"א, אני חושב שאני יודע מי ייחנק ראשון במאני טיים. וזה לא פפאלוקאס.

בקיצור, הפיינל פור שלי הוא כזה (נכון, הייתי צריך להציג אותו עוד לפני המשחק הראשון בסדרות, אבל לא יצא לי. עדויות מוקלטות, עם זאת, יש בתוכנית 'רק ספורט' מאתמול):

אולימפיאקוס

פנתינאייקוס

צסק"א מוסקבה

טאו ויטוריה

כל אלה שמובילות 0:1 כרגע.

זה אומר שבחצי הגמר יהיה דרבי יווני וצסק"א נגד טאו.

וכאן, שימו לב, אני הולך על הפתעות בשני המשחקים: אולימפיאקוס וטאו בגמר.

הימור מהפכני הינו.

נגד מסינה. נגד אוברדוביץ'. נגד ההיגיון.

ואם נחיה גם נראה מה יהיה הלאה.

היידה פפאלוקאס, היידה, היידה, היידה! ושיהיה גם היידה לספורט 2, נו, נניח. ישתו פה פחות שוקו החודש, אין ברירה. הרי העולם במיתון.

ובלי קשר, הנה הלינק לתוכנית סיכום המחזור האחרון של ONE.