הנתון הכי מפתיע מבחינתי בערב חצאי הפיינל פור היה אחוזי הקליעה. במעמד כזה, שבו אמורה חשיבות המעמד לשים אזיקים ומשקולות על רגלי וידיי חלק מהשחקנים, גם אלה בעלי הניסיון, ספק אם מישהו ציפה לערב של 50 אחוז מהשדה לכל אחת מהקבוצות.

מעשה כשפים הינו, שימו לב: אולימפיאקוס – 28 מ-56; ברצלונה 28 מ-56; צסק"א 28 מ-56; פנתינאייקוס 29 מ-55. מלאכים מעל שמי ברלין, בדמות שוטרי תנועה שמווסתים את הזריקות ומחלקים אותן שווה בשווה בין הקבוצות? לא נכחיש זאת. עם אחוזי קליעה כאלה, פלא ששוטה הנבואה כמו חצי מדינה נפלו עם האנדרים וחטפו אוברים בפרצוף?

התפלאתי לראות את אולימפיאקוס פותחת משחק פיינל פור עם הגנה של עירוני בית ג'וברין. ספאנוליס לוקח כדור והולך לסל מבלי מפריע, פקוביץ' מקבל כדור פנימה וקולע סל אחר סל על וויצ'יץ'. 27 נקודות ספגה אולימפיאקוס ברבע ראשון בפיינל פור. בחו"כ! ובכל זאת, בסופו של דבר היא היתה רחוקה זריקה אחת מהארכה או ניצחון. אם גריר לוקח את הכדור האחרון לסל במקום בורוסיס, אפשר שהדיבורים על הגאונות של שאראס היו נדחקים הצידה.

השליטה בעצבים באה לביטוי לא רק באחוזי הקליעה, אלא גם במחשבה הממוקדת רוב הזמן, ובמיוחד במשחק הראשון. מעט מאוד איבודים. כמעט שאין עבירות תוקף, כמעט שאין צעדים. אנשים יודעים מה הם עושים, ופה ושם קופץ השד של הולדן או באסילה ולוקח איזו החלטה פזיזה. קורה. בכל זאת, מדובר בשחקנים שאולפו לאורך השנים. גם נחש מאולף יכול להכיש אותך פתאום, סתם כי נלחץ לרגע.

ברצלונה נלחצה. ברגע שצסק"א לקחה את היתרון שש-שבע דקות לסיום בפעם הראשונה, פתאום נבארו היה מורגש ויותר ויותר. לאורך רוב המשחק ברצלונה נעה קדימה יפה בזכות אנדרסן וסנטיאגו, אבל תחת לחץ היא אוטומטית הולכת לנבארו, או שמא נבארו, בעצם, שהוא זה שלוקח אוטומטית את הכדור אליו ומקבל את ההחלטות.

לא שיש לי משהו נגד נבארו, ולא שהוא עשה דברים רעים בדקות האחרונות (למעט איבוד כדור אחד שחיזק את התנופה של הרוסים), אבל זה לא היה משחק שלו. הרגשתי שזה לא היה המקום שלו להתערב באופן כל כך בוטה במהלך. אם ברצלונה היתה יותר מרוכזת, עוד קצת, היא היתה יכולה להמשיך וללכת אל פעולות מנצחות של שחקני הפנים שלה. היא ברחה מזה מצד אחד, אולצה לברוח מזה מצד שני, ושילמה על זה מחיר.

אני מוצא דמיון באלמנט אחד מיוחד בין טוני קוקוץ' לרמונאס שישקאוסקאס. הליטאי הוא ממשיך דרכו של הקרואטי בכל הקשור להתפרקות תוך כדי תנועה. הבן אדם כאילו מתפצל בתנועה, זה מדהים לראות. הצעדים ארוכים וברגע שהרגל נשלחת אל הצעד הבא אף פעם אי אפשר לדעת לאן הולך פלג הגוף העליון של הגוף, ולאן הולכות הזרועות. היכולת הזו לנוע מצד לצד ולפעמים גם לחזור תוך כדי תנועה, היא אמנות נדירה שמביאה ברוב המקרים, לכל הפחות, סחיטת עבירה. ומקו העונשין שישקאוסקאס הוא איש של כמעט 90 אחוז. פיק יור פויזן, יו נואו.

תכל'ס, הוא כנראה הכי NBA שיש באירופה בעמדות שהוא משחק בהן, אבל הוא לא נראה כמו מישהו שבנוי לזה. לא עקבתי אחריו לעומק עד כדי כך, אבל הוא מרגיש לי כמו שחקן צמר גפן כזה, כמו וויצ'יץ'. מוכשר, מוכשר, אבל עומס מוגזם יפגע בו מאוד. יש שחקנים שיכולים לרוץ ולשחק כל היום וכל הלילה, עניין של אופי וכושר גופני. דורון ג'מצ'י, למשל, הוא דוגמה מצוינת. הוא יכול היה לשחק 40 דקות לערב, כל ערב, ועדיין לרצות את הכדור ולרוץ ולצאת מחסימות רק כדי לקבל חצי מבט חופשי לסל. שישקאוסקאס ב-NBA? חצי עונה והוא חוזר לכאן. זו דעתי. ודעתי – היא בדיוק זו. אם נחיה גם נראה, למרות שאם לא הלך עד היום כנראה שכבר לא ילך.

מסינה הפתיע אותי בתחילת העונה כשהביא את פלאניניץ'. קוראי כדורסלע-האתר הוותיקים יודעים ודאי שפלאניניץ' הוא לא מהשחקנים האהודים עלי במיוחד. יותר מדי פעמים יצא לי לתפוס אותו עושה במכנסיים בזמן אמת, אם כי אני לא מורידב בכלום ממידת הכישרון שלו. והנה, מאמננו, התורה מסיני של הכדורסל, משבית את האיש במשך שלושה רבעים ופתאום פותח איתו את הרבע האחרון. פאטה מורגאנה הינה? כנראה.

אני כבר לא כל כך זוכר מה ומי ולמה, ובמקום מי הוא שיחק בשמונה דקות שלו על המגרש (הולדן?), אבל נאה לו, למסינה, על המהלך והאומץ להכניס שחקן קר לרבע אחרון במשחק הכרעה צמוד. ולא סתם קר, אלא שחקן שגם הוא, גם אני וגם אתם יודעים שיחטיא 7 מ-10 תחת לחץ של מאני טיים. לזכותו של פלאניניץ', הוא לא הפריע. נפרגן לו ונעריכו על כך.

לאנגדון זה אליל. אם הייתי יושב לראיין אותו, הייתי נכנס לו לנשמה בעניין הטאץ' עד שיפרט בדיוק-בדיוק איך זה ומה זה ומאיפה זה. לא, באמת, אני חייב להבין את הקטע הזה. חלק כנוצה, רך כבננה המוגשת לפיו של תומרינגו סטאר האלילי. איזה צ'אקה מופתית יש לבחור הזה. עם לוח, בלי קרש, מהזווית הזו, ההיא, האחרת. 15 נקודות ולא הרגשתם אותו. את הנעץ הקריטי הוא הידק פנימה עם זריקת קרש זלוטיקמנית להפליא.

אליל.

ביום שיפרוש אני מכניס אותו בלי לחשוב פעמיים לחיל התותחנים של כדורסלע-האתר. אחת לשנה נרימה כוסית לחייו. אבל בינתיים הוא עוד כאן.

את חריאפה, עם ה-9 נקודות ו-10 ריבאונדים שלו, אני זוכר עוד מהגרסה הרזה שלפני הליכה ל-NBA. היה היו שניים, ויקטור חריאפה וסרגיי מוניה, שבגיל צעיר יצאו ל-NBA אחרי שחשבו שאירופה קטנה עליהם. חריאפה, עד כמה שאני זוכר, לא שיחק עם נבחרת רוסיה (או אולי כן?) בטורניר האולימפי האחרון. הוא כן היה באליפות אירופה ב-2007 בספרד. ההבדל במיקום הסופי קשור לנוכחות שלו לא מעט.

צ'אקה מחצי מרחק מהפינה? יש. ריבאונד הגנה? יש. דאנק מופתי? הינו! ירידה להגנה כסוס דוהר לחסום זריקה קריטית לשלוש של באסילה? אכן כי כן. שפת הגוף שלו משדרת שני דברים: המון פוטנציאל וסוג של עצלות. התחושה היא שאם רק יחליט שהוא דוהר, ומחליט שהוא סמול אמיתי בגוף של פאוור, יש פה שחקן שצסק"א תוכל לבנות עליו לאורך זמן. משום מה, הוא נקלע למין אפאטיות. מישהו עוד יקום יום אחד ויגיד שברוסית קוראים לזה מחלת הבורשטיין. מה אפאטיות, איזו אפאטיות, הוא פשוט נותן למשחק לבוא אליו. אהההה, אוקיי. הבנתי.

לא יודע מה נהיה פה, אני קופץ מנושא לנושא וכמעט לא דיברתי על פנתינאייקוס. מצד שני, אין לי כוח ולא בא לי וכבר התקרבתי לקילו טקסט. אולי אני אגיד את זה ככה וזהו: אף אמריקאי לא שרד כל כך הרבה שנים עם ז'ליקו אוברדוביץ' כמו מייק באטיסט. הוא באמת שחקן מצוין, עקבי, נחוש, פיזי, אבל אוברדוביץ' של פעם כבר היה מוצא דרך לתת לו זפטה הגונה איכשהו לטובת עוד איזה פקוביץ' כזה או אחר מתוצרת פרטיזן. העובדה שזה לא קורה ובאטיסט עדיין ירוק גורמת לי לחשוב, שאם נתקרב ממש קרוב אל אוברדוביץ', יש מצב שנגלה צדדים רכים באישיותו של שועה העולם הנרבוזי הזה.

שלומות ונצורות בשלב זה.