קצת קשה לי להסביר איך זה קרה, אבל פתאום, בשבת בצהריים, מצאתי את עצמי פנוי לגמרי למשהו כמו עשר דקות.

לגמרי. אבל לגמרי פנוי. עשר דקות.

כשיש זמן פנוי רוב האנשים נוטים לעשות שטויות: להשתכר, להתאהב, לריב, לכעוס, לקנא, לעשן. אני נשכבתי על המטה כמו אחד שחושב אך ורק על עצמו (וזה כיף לא נורמלי לחשוב לפעמים אך ורק על עצמך), וחשבתי שיכול להיות מעניין להציץ בעמודי הספורט של עיתון יום שישי.

ליתר דיוק, לקרוא את סיקור מחזור הפלייאוף בעיתון שיש לו מדינה, או לפחות היתה לו פעם. לא יודע איפה זה עומד כיום, הסיפור הזה בין המדינה לעיתון.

הרבה זמן שזה לא קרה לי. כלומר, ממש לקרוא מלה במלה. ואם כבר זמן פנוי, השטות שבחרתי ללכת איתה היתה לבחון מקרוב מה מוכרים לנו שם, בחצי עמוד הגדול של יום שישי. או במלים אחרות, בא לי להיות קצת פדנט וקצת קטנוני.

אחת ולתמיד, אגב, ורק לידיעה: אין פה משהו אישי נגד 'ידיעות אחרונות', ואין קשר לכך שעבדתי במשך הרבה שנים במעריב. אני מסתכל על זה היום כקורא, שהעיתון היחיד שמגיע אליו ברמה יומיומית הוא זה "של המדינה" ולא נתקל עיתונים אחרים. פעם עוד היה מגיע לכאן קישראל היוםק עם המטפלת, אבל בקו האוטובוס שלה הפסיקו לחלק. אז אין.

קודם כל, מאוד-מאוד-מאוד מאכזב שבפלייאוף לא מפרסמים בוקסות סטטיסטיות. כלומר, זה מאכזב בכל פעם שלא מפרסמים דבר כזה, גם אם מדובר במחזור רגיל בליגה סדירה. דוגמה אחת קטנה לחשיבות ולמשמעות: אם היתה מופיעה טבלה כולם היו יכולים לדעת שאורי קוקיה, בטח אחד הסיפורים המעניינים של העונה הזו, סיים את המשחק גם עם 14 ריבאונדים, 5 חטיפות ו-3 אסיסטים, ולא רק עם 12 נקודות כמו שהתיאור הקצר והיבש בעיתון מספר לנו.

מצד שני, ברשימת הקלעים של מכבי חיפה מופיע דורון פרקינס עם 21 הנקודות שלו ומיד אחר כך סוגריים והנתון: 11 ריבאונדים.

וזה מביא אותי לשאול את עצמי: 14 ריבאונדים של קוקיה לא, 12 ריבאונדים של בראד באקמן לא ו-11 ריבאונדים של פרקינס דווקא כן?

מה ההיגיון? האם זה סתם ראש גדול של הכתב בחיפה, לעומת ראש קטן של הכתב בחולון? ואולי זו עריכה לא מוקפדת, שחיפשה איפה לקצץ במלים כי היה יותר מדי טקסט ופחות מדי מקום, וחתכה על הדרך בלי נקיפות מצפון את ה-14 של קוקיה תוך שהיא מגלחת לו את הדאבל-דאבל? מילא תחרות 'חביב נולד' שבחרה שלא להעניק נקודות אוטומטיות במהלך הפלייאוף וגרמה לקוקיה לאבד קרדיט בעקבות דאבל-דאבל בניצחון קבוצתו, אבל שדווקא בעיתון יחתכו לו?

אתמהה נואשות וממושכות ולא אבין זאת.

מלה חצי טובה, וחצי פחות מזה: הדיווח מירושלים מספר שדני קליין בכה מהתרגשות בסוף המשחק. אני מניח שקליין בכה בעקבות העלייה לפיינל פור והניצחון החלק בסדרה נגד נהריה. זה תפס אותי קצת לא מוכן, למען האמת. אנחנו, כותבים אירוניים, ציניים וחסרי רגש שכמותנו לפעמים, מתעלמים רוב הזמן מהעבודה הסיזיפית, היומיומית, מלאת החיכוכים והמהמורות של אנשי הנהלה שמקדישים שעות על גבי שעות ונאבקים כדי שהקבוצה שלהם תישאר במקום הראוי לה.

לפעמים אנחנו לא מכבדים חברי הנהלה, וגם עסקנים היא כבר מזמן מלת גנאי אצלנו. אז נכון – כנראה שלא הייתי בוכה אם הייתי יו"ר הפועל ירושלים שעולה לפיינל פור, בטח אחרי רגעים קצת יותר מרטיטים כמו זכיות רצופות בגביע המדינה או זכייה בגביע יול"ב, אבל יש איזה שהוא ערך מוסף בדיווח הזה בעיתון, אף שהוא רכילותי למעשה. אותי הוא תפס, הדיווח, וגרם לי להביט על הדברים במבט קצת שונה. פתאום אפשר להרגיש איזושהי הזדהות עם דמות שאינה שחקן או מאמן.

עניין אחר שתפסתי בעיתון לראשונה, ולא מצאתי באינטרנט ובטלוויזיה, נניח, או לא טרחתי לחפש, הובלע בין השורות וגם הוא רכילותי, אבל בעל משמעות מקצועית. "בפתיחת המחצית השנייה", כך נכתב, "הורה בית הלחמי לבצע תרגיל מספר 5. מאיר טפירו אמר למאמן שהוא מעוניין בתרגיל אחר, ובין השניים התנהלו חילופי דברים קשים ובסיומם טפירו מצא את עצמו על הספסל עד לסיום המשחק".

אם זה ההסבר האמיתי, הוא תורם לי כקורא הרבה יותר מאשר התהיות בשידור חי מצד הצמד מורן ברק ומאמננו הלאומי, שהעלו את השאלה, אבל תשובה ממשית ובעיקר נכונה ומדויקת לא היתה להם. הועלתה סברה, למשל, שבית הלחמי שומר את טפירו למשחק הבא כדי שלא יתעייף.

זה נאה כרפאל, אגב, שהעיתונים שיוצאים לאור שעות רבות אחרי האירועים, עדיין יכולים לחלטר על הדרך איזה סקופונצ'יק נאה למראה. שנית, נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שכבר יצא לי לראות במשחק קודם טיים אאוט שבו מאירק'ה-גיבור-קשוח היה לא מרוצה מהוראות של בית הלחמי והציע כיוון אחר. מהסיפור הזה קל יותר להבין, בעיניי לפחות, את מה שאני טוען כבר מזמן: בית הלחמי לא יישאר בבני השרון בעונה הבאה, בטח אם לא יעלה לפיינל פור. לא כל כך בניתי את ההערכה הזו על סמך מערכת יחסים לא מושלמת בין המאמן למאירק'ה, אלא יותר על מה שהצליחה בני השרון להפיק מעצמה על המגרש לאורך העונה.

מסקנה מרחיקת לכת היא זו? אם נחיה גם נראה.

על טעויות הגהה קלות בשמות שחקנים כבר ויתרתי מזמן: בסטנדרטים הקיימים בעיתון שיש לו מדינה, טראסקוב במקום טראסקוט; אבאנון במקום אובאנון וקונולי במקום קונלי; או רשימת קלעי בני השרון שמסודרת שלא על פי הסדר (ארז כץ עם 5 לפני שון ג'יימס עם 8) – הם דברים קטנים שכנראה נצטרך לחיות איתם גם עמוק לתוך 2009.

אם כבר ענייני אחידות בכתיב או נתונים, למה רק במשחק של מכבי ת"א נגד אשקלון מוזכרים שמות השופטים ומספר הצופים, ובכל השאר לא? כנראה ששופטים לא ראויים אפילו לאזכור שמם, אלא אם כן הם עומדים במרכז פדיחה תורנית.

או, למשל, העניין הזה: יואב זיתון הוא הכתב שחתום על הדיווח מהמשחק בין עירוני רמת גן לקרית אתא. לא מכיר את זיתון וגם אין לי ספק שלו דברים היו תלויים בו, הדיווח היה נראה אחרת לגמרי מאשר קטע שמספר שקרית אתא חוזרת לליגה השנייה ושרמת גן השלימה סוויפ. לו הדברים היו תלוים בזיתון עצמו, היתה מופיעה, אני מניח, רשימת כל הקלעים של שתי הקבוצות כיאה וראוי למדור ספורט בעיתון מוביל. בפועל, מופיעים רק חמישה שמות של קלעים ברמת גן ורק שלושה מקרית אתא. זה המשחק האחרון בדיווח, וכנראה שפשוט לא נשאר מקום אז חתכו בטקסט שלו הכי חזק שאפשר, יען כי את מי זה מעניין, יו נואו, הקרית אתא הזה, ועוד כך וכך הסברים.

אותי סיקרן קלות לדעת, למשל, מה קרה עם ארון ניקסון, הסקורר המוביל של הקבוצה שלא מופיע הפעם בין שלושה הקולעים המובילים. היתה שם שמירה יוצאת דופן עליו? מישהו חיסל אותו במו ידיו? ואולי ניקסון היה חושך מצרים? היות שתשובה לא מצאתי, חיפשתי באינטרנט והתברר לי שניקסון כלל לא שיחק.

פצוע? חולה? עזב את הארץ? נטש את הקבוצה כטראוויס האנסן מדינמו מוסקבה, כי לא קיבל את שכרו? על דברים כאלה אין אף מלה. אבל על דני קליין שבכה מהתרגשות או על חילופי דברים בין טפירו לבית הלחמי – יש. הסיפור הזה תקף כמעט לכל כלי תקשורת בישראל – כולם כולל כולם - אבל אף פעם לא מאוחר ולא מיותר למחות נגד העניין.

עדכון שהגיע זה עתה חם מהתנור: אומרים שניקסון מושעה, אומרים. ותודה לאורי, נתין נאמן במיוחד משכמו ומעלה.

תגובות אחרי משחק? כלום. ממש כלום. איפה תגובה של איילון ביהם, שחזר כמה וכמה (וכמה!) פעמים לאורך העונה על כך שקרית אתא תישאר בליגה והוא משוכנע בזה? איפה תגובה של מישהו מירושלים על העלייה לפיינל פור? או מלה של עומאר סניד על הטריפל-דאבל שלו, הראשון בתולדות הפלייאוף בישראל? כלום.

יום שישי, אין מקום, יש מודעות ופרסומות, לא מעניין, לא חשוב כרגע. נחזור בראשון ואם נחיה וגם נזכור – אולי עוד נרביץ איזה משהו. כנראה שזו הגישה

לפעמים יש פשלות, זה נכון. אצל כולם. אצלי. קצת לפני תחילת הפלייאוף כתבתי כתבה ל-ONE לקראת המשחקים והתייחסתי רק לפלייאוף העליון ולא לתחתון. לא שיש חוקים שמחייבים אותי לזה, יו נואו, אבל בכל זאת בדיעבד הרגשתי שהתעלמתי משיקולים לא מקצועיים ושזה לא לעניין. אפשר בהחלט לומר שעשיתי עבודה חלקית. אני זוכר מקרה ישן, בעיתון, שבו איכשהו התפלק לי סקרמנטו טימברוולבס במקום קינגס. בשתיים וחצי בלילה פתאום זה הבזיק בי, הטעות. כמובן שכבר אי אפשר היה לתקן והעיתון נסגר. אני חושב שלא ישנתי באותו לילה מרוב תסכול וחוסר אונים ברמה המקצועית, אפילו שזו היתה מין פליטת קולמוס ולא יותר. היה לי מאוד קשה לעבור לסדר היום על פשלה כזו, אפילו שהיא שולית וקטנה.

ואם לחזור לחצי העמוד בידיעות אחרונות מיום שישי, אז ככה: יכול להיות שאם היו לי עוד כמה דקויות פנויות, הייתי מוצא עניינים נוספים, קטנים ומעצבנים, אבל כמה טוב שיש לי בזמן האחרון הרבה עיסוקים, שלא מאפשרים לשבת ולרדת לעומקם של עניינים מהסוג הזה. פעם עוד היו לי אשליות, אבל אני כבר באמת מתחיל לחשוב שאולי פשוט עדיף שלא לדעת. או פשוט להיות עסוק מאוד תמיד, כדי שלא יהיו לי עשר דקות לגמרי-לגמרי פנויות להתפתות לדברים קטנוניים – אבל די מעצבנים - כאלה.