המקום הזה בו עומדים עכשיו עודד קטש וליאור ליובין, מאמן ועוזרו מתחת לגיל 35, הוא מקום שכל מאמן היה רוצה לעמוד. חתיכת דבר בעיניי האפשרות האחת הזו, היחידה, שיכולה להגיע מדי שנה-שנתיים ויכולה גם לא להגיע לאורך קריירה שלמה: לנצח את מכבי ת"א במשחק אחד מול אולם ומלואו ולשחק אותה ביג-ביג-ביג טיים בדרך להתמודדות ישירה על תואר. אני לא מאמן וגם לא אהיה, אבל יכול רק לקנא בסיטואציה, במשימה הגדולה, הממוקדת ומלאת האתגר שעומדת עכשיו בפני שניים שהיו מגדולי הכדורסלנים שלנו עד ממש לא מזמן.

גם כאן, באייטמון הזה, אמשיך להציק לכם עם הדמיון הכללי והעקרוני שגיליתי בין דורון שפר לגל מקל. זה ממש לא אחד לאחד, אל תטעו, אבל החיבור בין הקפיצה בכמה דרגות קדימה אל קדמת הבמה וההכרה המלאה שזכו לה שניהם פחות או יותר באותו גיל ובאותו מקום, בולט מאוד.

אין למקל פוסט-אפ כמו שהיה לשפר, גם סגנונות הג'אמפ-שוט שונים ואולי אני כבר לא זוכר, אבל נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שמקל הולך יותר לסל מאשר שפר שהעדיף בעיקרון קליעה מבחוץ (ברגעים שלא לקח את השומרים שלו לאותיות). אבם הם דומים, ועוד איך דומים. אפילו הקול שלהם מזכיר במשהו זה את זה. מין סאונד מאונפף פה, משהו שקשה לפספס.

כך או אחרת, אחרת או כך, כוכב נולד. על באמת. כאן ועכשיו. אז יש לנו סוג של קטשמקל במקום קטשפר. אוקיי. גם נחמד.

חשבתי וחשבתי על דיון דוואל. יצא לי לראות אותו בכמה משחקים וההבדלים ביכולת שלו בולטים. או כמו שטענה השורה הרצה בכדורסלע-האתר: פעם הוא אליל, פעם הוא דחליל. אם כבר אני בקטע של השוואה בין שחקני עבר לכאלה מהיום, דיון דוואל מזכיר לי במבנה הגוף ובחלק מהתכונות את קלי מקארתי בצעירותו. הקליעה עדיין לא מלוטשת, היא עשויה לבוא וללכת לפעמים באותו משחק, יש נכונות גדולה להקרבה ולהגנה ולעבודה קשה והוא יכול לשמש סיוט הגנתי לשחקנים מסוימים. גם פוטנציאל החסימה ממש שם ויכול להשתפר. כמו מקארתי.

מקארתי היה אחד השומרים היותר טובים על אנתוני פארקר בתחילת העשור, לפני שקלי נעשה קלי של חימקי מוסקבה ופארקר נעשה פארקר מלך אירופה ואחר כך שחקן חמישייה ב-NBA. התרשמתי מההגנה של דאוול במשחק מספר 5 נגד חולון, מהרצון שלו לעבוד קשה בריבאונד הגנה (מפתח קריטי נגד מכבי ת"א) ולא פחות מאלה גם מהסיפור הבא.

טיים אאוט של קטש מתישהו לקראת הסיום, ובגילי אני כבר לא יכול לזכור אם זה היה לפני תום המועד החוקי או במהלך ההארכה. קטש, כמנהג מאמנים רבים, מונה את שחקניו וממספר אותם לפני החזרה לפרקט. הוא אומר ומצביע על השחקנים בזה אחר זה: אחת, שתיים . . . ואז מהסס קצת וחושב ודאוול כמעט מאלץ אותו בכוח לבחור בו לחמישייה שעל המגרש עם תנועות נמרצות שאי אפשר להתעלם מהם בנוסח: "אני, אני, אני", עם אצבע על החזה, וקטש כמובן בוחר בו: "שלוש".

יום אחד, אם וכאשר דיון דאוול, שיש לו הרבה-הרבה מה ללמוד על כדורסל אירופי, יהיה קלי מקארתי – תזכרו איפה קראתם את זה. ואם לא? הוווו, במקרה כזה אני לא מכיר אתכם, כמובן. סליחה, מי אתם? ואם לסכם: דאוול שומר על מרקוס בראון ומגביל אותו נשמע לי כמו רעיון נאה כרפאל מצד קטש, אם כי עלול לפעור חור מסוים בריבאונד ההגנה של הגליל (או הגלבוע, נו, די עם זה).

גוני יזרעאלי, מגיבורי חולון בעונה שעברה ומגיבוריו הפרטיים של רן בורוכוב-סוקולוב, אוכל ודאי את עצמו
מבפנים. שנה שנייה שהוא בפיינל פור אמנם, אבל הפעם בתפקיד משני מאוד, כנראה. 4 דקות בלבד במשחק החמישי נגד חולון שארך 45 דקות זה רחוק מלהיות משהו שהוא קיווה לו כשהגיע בקיץ לגלבוע/גליל. מצד שני, יזרעאלי לא יכול לומר מלה: בדקות המועטות שלו על המגרש חולון עשתה את הדרך חזרה, הקבוצה שלו נראתה תקועה והוא עומד עכשיו בצלו של מישהו שעשוי להיות שחקן דומיננטי מאוד בכדורסל הישראלי להרבה שנים, דומיננטי ודאי מיזרעאלי. או בארבע מלים: סוג של דורון שפר. אוקיי, נמאסתי גם על עצמי בעניין זה.

אז הלאה.

אני מביט באלישי כדיר ושואל את עצמי מה היה קורה אם הייתי קולע, כמוהו, 5 מ-22 מהקו בסדרה, ואיפה בדיוק הייתי קובר את עצמי. 5 מ-22 זה באמת לא סימפטי. בטח באולמות חוץ בהם קוראים לך זבל. ובעצם, היתה לאוהדי חולון נציגות מכובדת גם במשחקי החוץ בגן נר, ככה שהקריאות רדפו אותו גם שם. ובכל זאת, פיסקונת על כדיר.

הבחור הזה, אתלט לא קטן בכלל ופייטר גדול ברצותו, יכול בתנאים מסוימים להוות סיוט לליאור אליהו. ולא שזה טרם קרה: היה משחק לפני שנתיים פלוס-מינוס שכדיר, אז ברמת גן, סגר 22 נקודות ב-23 דקות לפני שיצא בחמש עבירות והרביץ על הראש של אליהו 9 מ-9 משתי נקודות. נכון שבהרבה מקרים אחרים כדיר לא עשה שום דבר ראוי לציון במשחקים נגד מכבי ת"א, אבל זה תלוי מאוד בו ובראש שלו. אוהדי גלבוע/גליל צריכים לקוות שלא מדובר באותו ראש שמוביל אותו לעשות 5 מ-22 מהקו.

מה שאני עושה כרגע, כמו שאתם שמים לב או לא, הוא לדמיין משחק צמוד בין גלבוע/גליל לבין מכבי ת"א ביום שלישי. אני חסיד די גדול (די, אמרתי, בסוג של סייג) של צמד החבובים בריאן רוברטס ובריאן רנדל פחות או יותר מתחילת העונה. רוברטס נתן הצגה גדולה של שחקן שהחליט לקחת את המשחק על עצמו ברבע הראשון נגד חולון, וקלע באחוזים מדהימים. כמובן שהוא עדיין רחוק מלהיות מייקל ג'ורדן ולא יכול היה להביא את היכולת הזו גם לרבע שני או השלישי, אבל חזר טוב ונכון בהמשך והיה שם עבור גלבוע/גליל במאני טיים.

אני לא יודע לומר אפילו בשלב הרחוק הזה של העונה, אם אפשר לבנות על יכולת כזו גם הלאה, אבל היכולת של רוברטס לעשות דברים כאלה במשחק קריטי צריכה לעודד את הקטשים, שלפרקים יכולים להיתקע עם חמישיות מוזרות ונטולות כוח אש מספיק. מצד שני, רנדל נראה מהוסס מדי בהתקפה. שרק לא יתחיל להאמין למה שכתבנו פה כל העונה – אני ואחרים – לפיו הוא תעתיק של היונה ההנפלדית. ומשתי סיבות: יונה הנפלדית נוספת לא תהיה, זו אחת. ושתיים, עם 5 נקודות של רנדל נגד מכבי ת"א אני לא רואה סיכוי ממשי לניצחון. הגיע הזמן לחשוב קצת התקפה בו-זמנית.

כך או אחרת, אחרת או כך, וזה עוד מבלי לומר דבר על ידית הנפץ השמאלית למהדרין של אייזיה סוואן או על הגוף שצריך ברד באקמן לשים מול פישר וגרין, צריך לסיים כי שבת המלכה כבר כאן ותומרינגו סטאר הופך את כל הבית, פשוט ככה, וכבר נשבר הזובון מזה מעל ומעבר.

שבת שלומות ונצורות אם כן, ויפה שעת שינה אחת קודם.