לאורך כל העונה אני מנסה להגיע לשורה תחתונה: אוהב אותו או לא אוהב אותו כשחקן. את דורון פרקינס, מה זאת אומרת את מי.

אתמול, אחרי חצי הגמר, אחרי עוד אחד מאותם משחקים שבהם הוא מפזר את המספרים הגדולים שלו בין כל הקטגוריות מבלי להשאיר אף אחת מהן יבשה, הגעתי למסקנה.

קצת מפתיעה, אולי.

אני לא אוהב אותו.

מעריך אותו מאוד, אבל לא אוהב אותו.

ואת זה אני אומר אחרי שעלה לגמר הפיינל פור ואחרי שכמעט קבע טריפל דאבל (22 נקודות, 11 ריבאונדים ו-9 אסיסטים). או שאני אידיוט או שאני נועז או שלא זה ולא זה ואני רק רוצה לספר לכם מה דעתי לגביו וזה הכל.

שלב ההסברים הגיע מוקדם מהצפוי, אני מרגיש, אז הנה: ועוד לפני זה, אגב, ההחלטה לא תשתנה גם אם פרקינס וחיפה יזכו באליפות ביום חמישי בלילה.

קודם כל, הוא שחקן גדול. מודה. זה לא אומר, עם זאת, שאני אמור, צריך או חייב לאהוב אותו. לאהבה כלפי שחקנים יש פרק נרחב בתקנון סיפרה בסלע, אם כבר מדברים. פרק כ"א בתקנון חוקי הסיפרה מסביר בדיוק מה אומרת אהבה לשחקן, להבדיל למשל מהערכה או כבוד כלפיו, אבל בואו לא ניכנס לענייני תקנון עכשיו.

העובדות הן שהוחלט, ביני לבין עצמי, סופית ורשמית אלא אם כן הוא ישתנה עם הזמן, שאני לא מתכוון לכלול אותו בין השחקנים שאני אוהב. וזה רמז ברור ועבה במיוחד גם לגבי תחרות 'חביב נולד' שתוכרע בקרוב. אכן כי כן, אתם מוזמנים לרשום לעצמכם: דורון פרקינס לא ייבחר לחביב הסיפרה, גם אם ישנם ודאי רבים שסבורים שהוא ראוי ומגיע לו יותר מרבים, אולי אפילו יותר מכולם.

ועכשיו ההפתעה הגדולה: אני לא אוהב אותו, כי אני חושב שהוא שחקן לא מספיק חכם. השחקן הכי מגוון בליגה, הכי טריפל-דאבל סטייל שיש וזה שאינו חושש ממגע פיזי בכלל - עושה המון שטויות במשחק וקשה לי להישאר אדיש לעניין. אם יש משהו שיכול לכבות אותי במהירות ביחס לשחקנים ובכלל, זו חוכמת משחק לקויה.

כלומר, פרקינס דופק את המשחק לא פעם. בהרבה מקרים זה הוא שעוזר ליריבה לחזור למשחק, או לעלות ליתרון, יותר משהיא עושה את זה בזכות עצמה.

בחירת זריקות מוזרה לפעמים, ניסיונות עיקשים לבצע את המהלך הקשה במקום הפשוט, יותר מדי צעדים, עבירות תוקף וכאלה. לא מת על זה. ועל זה - אני ממש לא מת.

במובן הזה הוא מזכיר לי במשהו את וויל ביינום, אם כי אין לי ספק וספק אין לי שפרקינס הוא הרבה יותר פוינט גארד מאשר ביינום. ביינום, כמו שאני רואה את זה, הוא משהו בין אחד וחצי לשתיים במסגרת התפקידים שלו על המגרש, שקיבל עליו לרכז את המשחק כי ככה המאמנים שלו חושבים שצריך להיות, אולי בגלל המימדים שלו. פרקינס הוא הרבה יותר רכז, נתקשה להכחיש זאת.

אבל אני שונא לראות אנשים בועטים בדלי. אכן כי כן, הוא חוטף ענק, ריבאונדר אדיר, פייטר שלא מהעולם הזה וכנראה אחד הזרים הכי טובים שנחתו בישראל בעשור הנוכחי. אולאראונד עצום. אני מניח שאם הייתי ילד אוהד כדורסל מחיפה, דורון פרקינס היה אליל ילדות שלי והייתי גדל עליו וזוכר אותו לתמיד.

ובכל זאת, אני לא מצליח להביא את עצמי לאהוב את השחקן הזה, כי אם הוא היה קצת יותר חכם ופחות נתון לשגיונות, אולי חלק מהאייר-בולים האלה והאיבודים שהם לגמרי לא מחויבי המציאות היו נמנעים. מצד שני, ואני בהחלט מבין את זה, סגנון המשחק הנועז וההרפתקני שלו כרוך גם בפעולות שליליות.

לא מסוגל לראות שחקן כל כך מוכשר עושה כל כך הרבה טעויות מיותרות. ולכן, בשלב זה, ההחלטה היא חד משמעית ונחרצת: דורון פרקינס לא יוכל להימנות עם האהובים במיוחד על יו"ר הדירקטוריון. גם לא על ידי נשיא הסיפרה, ככל שבדקתי.

הערכה מלאה יש ויש, כמובן, אבל לא ניתן לה לתעתע ברגשותינו.

עוד קטנה אחת לפני סיום האייטמון. בהארכה נגד ירושלים, או שמא היה זה סמוך לתום המועד החוקי, מי זוכר, פרקינס ומאליק דיקסון נקלעו לעימות מסוים על המגרש. הקבוצה שלהם עמדה ברגע הקריטי ביותר שלה העונה מאז אותו גמר גביע מפורסם בו הפסידה להפועל חולון, ודיקסון, שהיה חם, ביקש את הכדור אליו כדי להוביל התקפה, או לסחוט עבירה. פרקינס ראה ולא נתן לו, אפילו שנלחץ על ידי הגנת ירושלים.

זה קרה גם בהתקפה הבאה ושוב פרקינס לא הסכים לשחרר כדור לדיקסון, שמרוב ייאוש פשוט תפס את הראש והלך לאבי אשכנזי להתלונן. אשכנזי, עד כמה שאני קורא שפת גוף, הבין אותו, חיבק אותו והרגיע. בסוף זה עבד איכשהו, אבל די ברור שבמכבי חיפה של יום חמישי בערב לא לגמרי ברור מי לוקח כדורים אחרונים. בלבול מהסוג הזה עלול להיות בעוכריהם במקרה של משחק צמוד. ותזכרו שאמרתי.

אז מה, יא ליצנים, מצאתם זמן לקרבות אגו?

עד כאן בגזרה זו. על שאר מעללינו אפשר יהיה לקרוא בהמשך היום, כנראה, במידה שנחיה ואחרי אי-אילו מטלות וסידורים דחופים בשעות הבוקר.

שלומות ונצורות בשלב זה.