והנה זוטות ונצורות ואף צדדיות, מעורבבות אלה באלה ונעות מסביב למשחק הגמר ובקצרה יחסית. זה מה שנגיש היום לארוחת הצהריים.

ובקצרה למה? יען כי הגוף והראש דורשים שנת אחר-צהריים טובה של יום ששי, אם וכאשר תצא לפועל (תומרינגו סטאר יכריע בסוגיה יש להניח, ואף להניח יש).

עוד לפני הגמר, זעקת הקרב הכפולה של ניב רסקין "שרון ששון רוצח את מכבי חיפה" אינה מקובלת על מוסדותינו. איכשהו, אנחנו, כל ציגי הדירקטוריון והנשיאות, בטוחים שכאשר עלה החבר רסקין על יצועו באותו לילה וערך עם עצמו סיכום שידור דקות לפני צניחת העפעפיים, הוא ודאי התחרט על המלים האלה שאינן מתאימות לשידור משחק כדורסל בטלוויזיה. ואגב, אחרי כל זה, אני מזכיר שחיפה ניצחה, כן?

הלאה.

לפני הפיינל פור, בהזדמנויות שונות, אמרו רבי פנחס הגרשוני ודייויד פדרמן דברים דומים, פחות או יותר. פדרמן אמר שמבחינתו להפסיד בפיינל פור זה לא כישלון. הוא מגדיר כישלון כאי הצלחה לסיים במקום הראשון בליגה הסדירה, כלומר שמבחן שנמשך זמן רב ולא באירוע נקודתי.

גרשון שב וחזר על הנקודה שעסק בה גם בעבר, לפיה הפיינל פור הוא לא יותר מאשר גביע הליגה, מאחר שהוא מזכיר בפורמט שלו את חצי גמר הגביע, ובעצם מדובר בעוד גביע ואין פה, בליגה הזו, אליפות של ממש. אני מניח, אם כן, בהתאם לרוח הדברים שבשלב הזה פדרמן יוכל להודות שבעצם, מכבי ת"א לא השיגה הישג. והגרשוני? ברכות לזכייתו בגביע הליגה. נהניתי לראות אותו מאושר כל כך ביחס לתואר שהוא לא ממש אליפות, אלא סתם סוג של גביע נוסף.

ועוד.

עומר בנוביץ' חגג בחדר ההלבשה של מכבי ת"א עם מוטיב חזר: כמה זה מתוק? את כל השחקנים שם הוא שאל, פחות או יותר, את אותה שאלה. "כמה זה מתוק?", "עד כמה זה היה חשוב לכם" וכיוצא באלה. חוץ מ"כמה-כמה?", הוא השתמש בערך בכל הוריאציות של הכמה. קורה שכתב ותיק קצת הולך לאבד בזמן אמת ובורחות לו המלים או סתם מתאדים הרעיונות לשאלות מקוריות. באמת קורה ויכול לקרות לכל אחד. קרה לכולנו, אני מניח. אבל הסיפור הזה גם הביא לכך שרוב התשובות היו זהות וחזרו גם הן על עצמן. משהו בנוסח: "מאוד! וואו, מאוד! אתה לא יכול לתאר לך לעצמך כמה!", שוב ושוב ושוב.

היידה.

אחד המרואיינים בחדר ההלבשה היה טל בורשטיין, בלי ספק ספורטאי הגון, אדם רציני ובחור שמדורג מעל הממוצע בהרבה מובנים. בורשטיין לא ממש שש להתראיין והתחיל בתשובות ההנפלדיות-שפריות האלה בנוסח: "נו, מה יש לי להגיד, אין מה להוסיף, ובעצם עזוב אותי בחיאת רבאק, גם אין לי כוח לזה וגם נשבר לי הזובון".

בנוביץ' דחק בו ובורשטיין, תוך שהוא עדיין מבטיח לאומה ש"לא, גם עכשיו אני לא ממש מדבר", פירק בסוף את הבונקר וירה בעקבות הרמה להנחתה של בנוביץ' את הפתגם האהוב על כולנו: "אז שיאכלו את הכובע". כלומר, כל אלה שכתשו אותו עד דק, האביסו אותו בתבן מקולקל וכבר קבעו שהוא לא עשה שחקן וגמור.

אנושי, אנושי ומקובל.

אם כי אני לא יודע, למען האמת. הוא אמנם הרביץ שתי שלשות חשובות, ובעיקר פנויות לגמרי, איפשהו בתחילת הרבע הרביעי, אבל לא ראיתי איזשהו משחק ענק ממנו. הוא תמיד חשוב, בורשטיין, אבל אני עדיין חי בתחושה שבעונה הבאה הוא יהיה חשוב במקום אחר.

קדימה.

אבי אשכנזי נראה לי גמור. עייף מת, מאוכזב, מדוכא. יש לי תחושה, וזו תחושת בטן בלבד, שעל המצח שלו כתוב: "גם בששה משחקים נגד מכבי ת"א בגמר, בנוקיה, בתנאים האלה ועם הקהל הזה, לא הייתי מנצח". חוץ מזה, אני חושב שהוא היה צריך לשלב את בי ג'יי מקי ולהשתמש בו כסוג של שפנפן, כמו שגרשון הלך עם שארפ ושינה את המשחק. מקי שחקן מנוסה, ותיק ובעל יכולות, שהיה לו חלק די חשוב בהצלחה המוקדמת של חיפה לאורך העונה עד לפציעתו. לא מן הנמנע שהוא היה מאוד עוזר לחיפה להפחית עומס מדיקסון ופרקינס, שבשלב מסוים הפך המשחק שלהם לסוליסטי ושקוף מדי.

ממשיכים לנוע.

טריי סימונס הוא . . . טוב, עזבו, אני אכתוב עליו אייטמון נפרד.

ממשיכים לזוז.

קרלוס ארויו התפרץ בשמחה שלא ראינו ממנו לאורך כל העונה. טוב, צריך לומר שלא היו לו יותר מדי שסיבות לשמוח העונה, ככה שאנחנו באמת לא יודעים איך נאה ארויו כשהוא שמח. אבל יותר מזה, התחושה היא שיש משהו מזויף בהתנהגות שלו. לפחות כלפי חוץ. אולי אני מדבר שטויות, אבל קשה לי להאמין – אפילו שראיתי במו עיניי – שארויו כל כך מאושר אחרי שברור לו מאמצע העונה בערך שהקבוצה הזו לא רוצה אותו יותר.

יכול להיות, ואני לא אתפלא בכלל, שהשמחה הזו היא בעיקר ביחס לעצמו, על שניצל מסיטואציה של עונה בלי תארים בקדנציה הראשונה שלו באירופה אחרי שבע עונות ב-NBA. ואני מתנצל אם אני מלכלך סתם. יכול להיות שפשוט נטינו, רובנו, לייחס לו תכונות שקצת גדולות עליו והוא בסך הכל עוד בחור רגיל לגמרי שרוצה לזכות באליפות ומיעט לעשות את זה עד היום. כן, כנראה שזה הסיפור.

עוד קצת.

כדורסל נטו? עזבו אותי. חיפה שיחקה נהדר בהתחלה, שארפ שינה את העסק ואז הגיע הרבע השלישי וחשבתי שאני נטרף. המון עבירות, המון שריקות, המון זריקות עונשין, אי אפשר היה ליהנות ממשחק כזה כמו גם מהכדורסל של מכבי חיפה באותן דקות. שלוש דקות וחצי לסיום ברחתי מנוקיה-ההיכל והייתי בדרך למכונית הנשיאותית (הפעם זו היתה הביואיק). הייתי חייב קצת אוויר אחרי כדורסל הזה.

ויש עוד.

פרקינס, MVP של עונה, התחיל את המשחק באייר-בול לשלוש וכהרגלו שילב בהמשך סוג של גאונות עם חוסר אחריות מוחלט. האם ייתכן שסוף-סוף נמצא האיש שאפשר יהיה לכתוב עליו כתבה תחת הכותרת הנחשקת: אליל ואוויל?

אתמהה ממושכות ונואשות ולא אכחיש זאת.

אתנצל רבות בפני העם, אבל נעצמות העיניים הנשיאותיות לאחר שבוע צפוף, קשה, ממושך שהסתיים בפרק כפול של "24" וג'ק באוור המופתי בואכה שלוש בלילה. מרגיש צורך לומר, שנהניתי יותר מאשר מהכדורסל.

וזה מה יש. ומה שיש - זה בדיוק זה.

שבת שלומות ונצורות לכל בני ישראל.