טוב, אני מנסה לחשוב בקול רם. הנה מה שלא ראיתי שם:

לא ראיתי הנאה מהמשחק. נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שהיו מעט מאוד חיוכים, יותר מדי לחץ, פחות מדי שמח חיים. ברור לי שאליפות אירופה היא מעמד מחייב ומלחיץ, כל משחק קריטי וכל דקה יכולה להיות קריטית, אבל כדורסל לחוץ הוא עסק לא מהנה בעליל. זה קודם כל ולפני הכל.

לא ראיתי שימוש נדיב בספסל. כשיצאו לפולין גם מורן רוט וגם יובל נעימי וגם רביב לימונד וגם גל מקל ורוברט רות'בארט נופה (ושוב, אני לא מגדולי המחזיקים ממנו) חשבתי שהגארדים יהיו פעילים. חשבתי שמאמננו הלאומי, שעוד מעט כבר לא יהיה מאמננו הלאומי, כנראה, יעשה שימוש בנעימי, רוט ולימונד הרבה יותר, או לפחות בשניים מהם.

לא תיארתי לעצמי שגל מקל טוב וראוי ככל שיהיה, ישחק יותר מ-30 דקות למשחק כאילו הוא איזה אנתוני פארקר. אני חושב שהגזימו כאן. רוט ולימונד היו יכולים להיכנס לארבע-חמש דקות אפילו יחד, כדי לשנות קצב משחק, לרוץ ולטרוף. ונעימי יכול היה לקבל צ'אנס קצר בערב הראשון נגד קרואטיה, כשהלפרין לא פגע. זה לא נעשה.

אם צוות מאמנינו הלאומיים ידעו שזה פחות או יותר מה שהולך לקרות וככה תכננו מראש, חבל שלא לקחו את רות'בארט על חשבון רוט או נעימי. ככה אולי היו נחסכים כמה ריבאונדים בהתקפה שלקחו קרואטיה ומקדוניה ממש מעל הראש של גרין, קוז'יקרו והאחרים. ובמלים אחרות, לא ראיתי אמון אמיתי בכל שחקני הספסל, בעוד רוב הנבחרות מעדיפות רוטציה רחבה יותר בטורניר מהסוג הזה.

לא ראיתי את יניב גרין במיטבו. לא יודע מה קרה לו, קרוב לוודאי שמדובר במגבלות פיזיות כמו שהוא נוטה לסחוב בשנים האחרונות. כך או אחרת, אחרת או כך, זה לא היה גרין השואג שנותן לפחות משחק אחד גדול מדי קמפיין. זה היה גרין חיוור, צל של עצמו. וכבר נודע במקומותינו כי הציר האמיתי והמרכזי של הנבחרת הוא לא הלפרין, לא בורשטיין ואפילו לא מאירק'ה במלוא הכבוד, אלא גרין.

לא ראיתי את מאירק'ה, אגב, וזה חבל. אני יוצא מהנחה שזו טענה לא הוגנת, טענה של בדיעבד, ובאמת שאין לי משהו נגדו ובטח לא נגד הפרישה שלו, אבל תראו איזה מין סיפור דפוק יצא כאן. הבן אדם פרש מהנבחרת, כבודו במקומו ונפרגן לו. בינתיים נוצר מצב שאין לו קבוצה לעונה הבאה, הוא לא מתאמן בזמן שרוב הקבוצות בארץ כבר פתחו באימונים לעונה הבאה ובסופו של דבר הוא התייצב כפרשן רדיו במשחקי האליפות. עכשיו ככה: במקום בו הגיע ורביצה סטפאנוב בגיל 36 לקיים אליפות אחרונה בקריירה עם מקדוניה אחרי שלא שיחק עונה שלמה, כדי לפרוש כמו גדול, מותר לשאול מדוע לא עשה זאת גם מאירק'ה.

כלומר, אפשר היה לפטור אותו מחצי מהאימונים ומשחקי ההכנה, נניח, ולצרף אותו רק לשבועיים האחרונים של ההכנות כדי למנוע ממנו עייפות ופגיעה בהכנות לעונה החדשה. אפשר היה ליהנות ממנו במשחקים עצמם. אולי לא בתפקיד המרכזי שהיה לו, אולי דווקא כן אבל עם פחות דקות משחק. אפשר היה ליהנות ממנו בזמן אמת ולראות איך הוא מבצע חפיפה לגל מקל, במקום לזרוק את מקל בבת אחת כאילו היה איזה שאראס מיומן. שוב, אלה דברים שאחרי מעשה. ממש לא חוכמה גדולה להעלות אותם עכשיו, אבל ביום שאחרי זה קצת מציק לי, נו. יכול להיות שמציק גם לגיבור הקשוח עצמו.

לא ראיתי את גיא פניני. ממש לא ראיתי את גיא פניני. היתה תחושה עוד לפני האליפות, שהעונה האחרונה פגעה בו יותר מאשר קידמה אותו לאיזשהו מקום. הוא אמנם הגיע למכבי ת"א, אבל ביכולת כזו עלולה להיות לו בעיה בעונה הקרובה עם הקבוצה עמוסת הזרים הזו. לא נושך, לא מבריק, לא מאיץ, לא נכנס טוב לעסק, משחק מעט, לא קולע מבחוץ ולמעשה לא קולע בכלל. מאוד מאכזב. אם ליאור אליהו מותג כשחקן השישי שקם ומביא משהו, גיא פניני היה צריך להיות בדיוק אותו דבר. שביעי, שמיני, לא משנה איך נספור אותו. זה לא קרה.

לא ראיתי ריבאונד. ריבאונדים בהתקפה כמעט לא היו ובצד ההגנתי היו יותר מדי פעמים ששחקנים ממש חגגו על הנבחרת סטייל ארל וויליאמס או סטנלי שן זהב ברנדי, שהיו מחטיאים ואוספים את הריבאונד של עצמם. ג'רמייה מאסי עשה את זה, מאריו קאסון עשה את זה, ובתיאוריה כל שחקן עם מאסה או גובה היו מנצלים את הרכות או הפגיעות. שוב חוזר לרות'בארט, שוב חוזר לגרין כשיר או לא. גם את קוז'יקרו כבר ראיתי בערבי ריבאונד טובים משהראה בפולין. ועל הבריחה של אנטיץ' לעמית תמיר שם בסוף, נו, מה אפשר להגיד. אם את שחר גורדון זוכרים בגלל ההחטאה ההיא נגד ספרד באליפות של 2001, את תמיר יזכרו בגלל הפספוס בסגירה לריבאונד והוצאת החוץ הלא מוצלחת לבורשטיין בסיום. ככה זה, הזיכרון הוא טיפוס חמקמק ואכזרי. תשאלו את גדי מכנס, איש הביפ, שפעם טעה במשחק חשוב נגד אוסטרליה ברמת גן האיצטד ומאז, פחות או יותר, חוסלה הקריירה הבינלאומית שלו.

לא ראיתי שחקנים שמצליחים לשמור על יציבות ערב אחר ערב, שלא לדבר על לתת שני משחקים מצוינים. כל הסיפור הוא יציבות. עם יציבות הסיכוי לנצח גדול יותר. אליהו הפציץ והמריא לגבהים, אבל ירד לקרקע נגד קרואטיה. הלפרין הופיע רק למשחק אחד וכמוהו גם מקל. קוז'יקרו היה גדול רק מחצית אחת. גרין לא נתן אפילו את המשחק האחד שלו. בורשטיין היה קרוב יחסית להגדרה הזו של יציבות (בסיכום המשחקים) או התעלות (מול מקדוניה). אבל שחקן אחד לא מספיק.

לא ראיתי מאמנים פעילים בצוות הנבחרת (כתבה נרחבת בבלייזר של ספטמבר, אם יוצא לכם), אלא שלושה שאולי עשו עבודת הכנה מצוינת ויסודית, אבל בזמן אמת לא הצליחו לכוון את השחקנים שלהם למקומות הנכונים, לפעולות הנכונות. נכון שהמאמנים לא משחקים והשחקנים צריכים לבצע את ההוראות, אבל גם להצליח בהעברת מסרים זה חלק חשוב מהעבודה. בקיצור, אני לא מכיר יותר מדי נבחרות באליפות הזו שכל שלושת המאמנים שלהן לא עובדים באופן שוטף. רצוי וגם ראוי שבעתיד המאמנים, או לפחות אחד-שניים מהשלושה, יהיו כאלה שחיים את הדופק של הליגה ושל העונה ולא רק של הקיץ. זה בטח לא יכול להזיק. שום דבר אישי, אגב, אלא רק חשיבה ברמת העיקרון. והם בטח לא אשמים. זו אחריות מלאה של איגוד הכדורסל, שאולי לא אמור לקבוע מי יהיו כל השלושה, אבל חייב שתהיה לו עמדה ואולי גם מלה אחרונה בעניין.

וראיתי פה ושם דברים חיוביים, כמובן, אבל זה האייטמון של ה"לא ראיתי". וגם הטיימינג הנכון להציג אותו. אלמנטים חיוביים זה פופטיץ. ומי שלא מכיר את הביטוי הזה הוא כנראה לא קשיש מספיק ושישאל את סר ש. הרמלין, הוא בטח זוכר.

בטח יש עוד, אבל זהו זה, בערך. העיניים כבר כואבות מרוב מלים בימים האחרונים, בערך כמו הרגליים של שחקני הנבחרות או הלב של מאמננו הלאומי שמבטו בסיום הביע אלף גרם טקסט לפחות.

שלומות ונצורות בשלב זה.