הלפרין: "אני לא מסוגל לדבר". וויצ'יץ': "לא יודע מה אני חש". אלה שניים מהציטוטים המופיעים היום מפי שחקנים שהכירו מקרוב את מוני פנאן. ההלם גדול. הסתלקות מהירה כזו מהעולם היא קשה לעיכול.

ניסיתי לחשוב למה אני בעצם לא כותב שום דבר מיוחד בעניין פנאן, ולמה לוקח לי כל כך הרבה זמן להוציא משהו מאצבעות שבדרך כלל פועלות בזריזות ובמיומנות.

הגעתי למסקנה שבמקרים מסוימים לא צריך לכתוב בכוח. אין לי משהו מיוחד לומר, ובו-זמנית אין לי רצון לצאת ידי חובה. אני אפילו לא יודע אם אהבתי אותו או לא, ומה היה היחס האמיתי שלו כלפי כמי שסיקר את מכבי ת"א סדר גודל של עשור שלם. אני מרגיש די מרוקן ביחס לסיפור הזה. הוא תקוע לי בראש מרגע ששמעתי על מותו, אבל גם פורח כל הזמן מבלי שאני מצליח להתמקד בו. גודש הציטוטים בתקשורת מפי עשרות אנשים רק גורם לי להצטנף עוד יותר בתוך עצמי. מה אני כבר יכול לומר שיהיה אחר, או לפחות מייצג את עצמי?

פנאן היה דמות מוכרת במיוחד, דמות דומיננטית במכבי ת"א. אי אפשר היה שלא להיתקל בו בכל אימון, משחק, נסיעה לחו"ל עם הקבוצה. הנה, רואים? אני לא מצליח לעשות את זה אישי. זה פשוט לא עובד.

אז עוד ניסיון: הוא היה אש וגופרית, תזזית, גוף של נער באדם בן 50, 55, 60. המון אנרגיות. אני זוכר אותו כמו סוג של חלילן מהמלין, גורר אחריו שיירת ארוכה של אנשים שמשרכים רגליים בשדות תעופה, עולה למעלה, יורד למטה, פונה ימין בטרקלין ההוא, שמאלה לטרמינל ההוא, מתמצא בכל מקום ובצעדים מהירים ובוטחים גורר אחריו את כולם למחוז חפצם. אף אחד לא היה צריך לבדוק שום דבר, או להביט ימינה ושמאלה כדי לברר היכן הם ולאיזה דלפק לגשת. אנשים צעדו כמו מתוך אוטומט. מוני הלך וכולם אחריו. זה היה ככה לא רק בשדות התעופה אלא בחיי היומיום של הקבוצה.

אקח איתי ממנו שיחה קצרה אחת שלא קשורה לכדורסל ותמיד אזכור. היא האירה אותו בעיניי באור מאוד מלטף.

אי-אז בימים, כשאיתי סלע הפלאי היה רך מאוד בימים, הייתי הכתב שמסקר את ענייני מכבי ת"א במעריב. הגעתי פחות ופחות לאימוני הקבוצה. גם ככה לא מתתי על אימונים, כן? משעמם המחץ, לא בשבילי. ראית אחד, שניים, עשרה, עשרים. וזהו, אחר כך אי אפשר לעצור את הפיהוקים. בקיצור, שאל אותי יום אחד הפנאן לאן נעלמתי. אמרתי לו שיש ילד קטן בבית, בן בכור, צרכים חדשים. והאמת היא שלא בילפתי: כשיש לך ילדים עולמך מתהפך. דברים אחרים נראים ונעשים משניים.

הוא שאל אם אני עושה לו מקלחת מדי ערב. עניתי שלא, לזה עוד לא הגעתי והנושא נתון לפי שעה בידי רעיית הנשיא. אמר האיש בזו הלשון: אתה חייב לרחוץ את הילד, אלה הרגעים הכי קסומים בחיים. הייתי נותן המון עכשיו כדי שיהיה לי ילד קטן, שאוכל לשחק איתו בצעצועים באמבטיה, לרחוץ אותו, לעטוף במגבת. אל תפספס את זה. זו חוויית חיים.

שנים אחרי אני מודה למוני פנאן, שנתן לי את הפוש. מה שהחל בעצלות, התנערות מאחריות ואולי גם חשש מידיים שמאליות שישמיטו בטעות את העולל או משהו כזה, הפך להזדמנות בזכותו. וברור שמדובר במסר שיש מאחוריו משמעות: אל תחשוש לנסות, קח אחריות.

ממה שאני מבין, שומע ויודע, פנאן הראה את הדרך בקטנות ובגדולות גם לאנשים רבים אחרים ולא לחינם זכה לאהדה ואהבה רבה כל כך מהסובבים אותו. סיפור עצוב, כואב ומאוד לא פשוט.

הזמן יעבור, אבל מוני פנאן לא יישכח.