סוף אוקטובר. אפשר להגיד שהעונה כבר ממש כאן ומכל כיוון. כל המוספים והכתבות הסדרתיות לפתיחת העונה (קזינו, יורוליג, NBA) כבר מאחורינו. הניג'וס השנתי והבלתי מסתיים הזה, אני שמח לבשר, מאחורינו.

אני חושב שאין מנוס מלהודות (לא, לא משפט טוב, ודאי שיש מנוס, רק שעכשיו, כרגע, אני מתעקש להודות בזה): כדורסל וסביבותיו הפך לעסק של טעימות. קצת כמו לפני חתונה, נניח.

התחתנתם פעם, אגב?

אם לא, אני אסביר: כשחתן וכלה מיועדים שוכרים מקום לקיים בו את החגיגה שלהם, אחת המשימות המרכזיות בהכנות היא איתור חברת קייטרינג מתאימה. ישנם מקומות שגם אחראים על האוכל בחתונה כחלק מהמחיר הכולל. ישנם מקומות שמארחים בלבד, ואת המוסיקה, האוכל ושאר הבלאגן אתם צריכים לארגן בעצמכם.

טעימות זה יופי של דבר. על פי תיאום מראש אתם מגיעים, בדרך כלל, אל מאחורי הקלעים של חתונה שמתנהלת, זוכים ליחס חם מנציג חברת הקייטרינג, מסדרים לכם שולחן ומגישים לכם דגימות מכל מיני מנות.

בחינם. עוד ועוד, אם תרצו. וכן, אפשר להביא את ההורים וגם הם יאכלו. תכל'ס, אפשר לעשות את זה שבוע אחר שבוע, אפילו פעמיים בשבוע, ובכל פעם ללכת לחברה אחרת. מעשית, זה נמאס אחרי פעמיים או שלוש. ניג'וס.

בטעימות מהסוג הזה אין בדרך כלל ארוחה כהלכתה. קצת לא נעים, יו נואו. בכל זאת, זה נקרא טעימות. הזמינו אתכם כדי לטעום פה ושם ולהחליט – מתאים לכם או לא מתאים? ואם כן, היידה, בואו ונסגור תפריט ומחיר.

איפה הכדורסל פה? הנה: מה שקורה איתי בשבועות האחרונים, נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שמרוב טעימות אני לא מצליח לתפוס ארוחה הגונה. אולי זו רק ההתחלה, אולי אני עייף ואולי אני סתם שבע, כי התחילו לשדר לנו את העונה כבר ממכבי ת"א נגד שולה, משחק אימון שפעם היינו משחיתים עליו 120 מלה בעיתון והולכים לישון. השפע עייף יותר מאשר הוא משביע.

בשבוע אחד ראיתי גם את יניב גרין זורק אייר בול מהעונשין, גם את ניב ברקוביץ' מרביץ סל של החיים, גם קטע מאולימפיאקוס חוטפת במלאגה, גם חתיכה מאשדוד נגד רמת השרון בנשים, גם את רוב המשחק של הפועל ירושלים נגד רואן, גם קצת מנתניה נגד נהריה. ועוד לא דיברנו על מכבי ת"א הערב נגד ויטוריה.

וזה אחרי שויתרתי במודע על המשחק של בתי הספר ביום רביעי בצהריים, וגם ויתרתי במודע על התחברות לצ'רלטון כדי לראות את הליגה הספרדית. פלא שאין לי את הדרייב לראות את כספי בשתיים בלילה, היסטוריה-מה-היסטוריה?

אני לא מספיק רעב, ולא מספיק שבע. בדיוק סוג התחושה שמלווה כאשר יוצאים מטעימות לפני חתונה. ומכאן והלאה אני לא יודע לאן לקחת את האייטמון הזה.

אולי פשוט לשאול שאלות קבל עם, אומה, עדה ונתינים.

האם זה קשור לעודף צפייה במשחקים? ודאי.

האם זה קשור לסיקור ארוך שנים במיוחד? ודאי.

האם ענייני היום והמשפחה, כמה שלא מסלקים אותם או דוחים אותם או מנסים לשים אותם בצד, הולכים ומשתלטים בהדרגה גם על מספר התאים הפנויים במוח שהיו מוקדשים בעבר לכדורסל נטו? ודאי.

האם השגרה והשחיקה עושות את שלהן עד כדי כך, שגם משחק בכורה של כספי או מפגש מעניין בין ליאור אליהו למכבי ת"א לא גורמים לי לצאת מעורי? התשובה היא כן.

האם האהבה האדירה, המעקב האדוק, החיבה היתרה ושאר כאלה נוסעות קצת, פה ושם, על מערכת שיוט רגועה מדי ולא מרתקת במיוחד, יען כי שנה אחר שנה קורים אותם דברים כמעט? כנראה שכן.

אבל התשובה המוחצת בחוסר העניין המסוים, בקושי לשבת ולראות משחק שלם בין מלאגה לאולימפיאקוס, שפעם הייתי הורג בשבילו, היא לא רק המונוטוניות, שגרת היומיום, המחוייבות הגדולה למשפחה שלא היתה קיימת בגיל 25, נניח, ואפילו לא אותם קולות מהאולפן שחוזרים על עצמם ומתחילים להתיש, ואנחנו אפילו לו ברבע העונה.

ההסבר הוא פשוט: אחרי שראית משחק קט-סל בהשתתפות פעילה מאוד של הבן שלך, ברני רודריגס או טייריק אוואנס ואפילו האייר בול המלבב של יניב גרין, שכל כך נהניתי להגג בו השבוע, איך לומר זאת בעדינות רבה במיוחד, יכולים לנשק לך בתחת. איכשהו, מאוד לא נעים לי לומר, גם המשחק של סקרמנטו ועומרי כספי שמתחיל ב-2 בלילה אחרי יום עמוס, נכנס בזחילה לקטגוריה הזו.

יחי השידורים החוזרים!

וסליחה מכל מי שפגעתי בנפשו העדינה.

ושלום.

אבל אם לחזור לעצמי מיידית, אז, בעצם, שלומות ונצורות לכם בשלב זה.