ישר ולעניין, בערך.

רביב לימונד – לא משמעותי, לא פקטור. נועז באופן בסיסי, לא הפעם. חשש לזרוק משום מה, דווקא אחרי שהכניסה לסל הראשונה והיחידה שלו הסתיימה בשתי נקודות. בתום שני מחזורים הנתונים שלו לא מעודדים, בעיקר בכל מה שקשור לדקות משחק. 4 דקות בממוצע לערב. איזה דיכאון.

דריק שארפ – כמו ששלמה ארצי שר: זה מה שנשאר. 6 שניות היו לו, כדי להיכנס ולנסות לסחוט בכוח איזו שלשה נגד השעון, או משהו כזה. בחו"כ. אולי כבר עדיף לפרוש וזהו. רק האל הטוב יודע איך האיש הזה שומר על אופטימיות וחיוך כמעט קבועים. יש בו משהו לא אנושי, כנראה.

אנדרו ויזנייבסקי – לדעתי זה בכלל וישנייבסקי, אבל הרוב קובע, שיהיה. אחלה יד היתה לו, ממעט לחדור לסל, לא סוחט מספיק עבירות ולא מגיע לקו. היה נכון לתת לו יותר דקות באופן משמעותי מאשר פרקינס אתמול, וזה מה שקרה: 37 מול 17. בניגוד לדעה הרווחת, ואולי אני טועה, פרקינס לא יתפוס את המקום שלו בחמישייה. נדמה לי על אף שאינני אביב לביא, שגרשון מעדיף את ויזנייבסקי. מפרקינס הוא ינסה לחלץ דקות טובות בהגנה ודחיפה קדימה מהספסל. יש הבדל בין זה לבין להיות הרכז הראשון.

דורון פרקינס – ציפיתי למשחק חלש יחסית שלו. למה? כי הוא די בלגאניסט לפרקים, יו נואו, ובמשחק חוץ ראשון ביורוליג נגד יריבה חזקה על הנייר, רכזים שנוטים ללכת עם ראש בקיר עלולים להיתקל בקשיים. בסופו של דבר, שיחק לא מעט, וגם כשהיה אקטיבי כהרגלו הרגשתי אותו פחות מאשר בדרך כלל. היה בו משהו מאוד גס ומחוספס הפעם. אני חושב שקוראים לזה קשיי הסתגלות ראשוניים למעמד ולרמה. ולא שמרסליניו הוארטס ופאו ריבאס הם גאוני הדור, כן?

יניב גרין – פתח לא רע בשתיים-שלוש דקות הראשונות, בהמשך קיבל כמה דאנקים על הראש מספליטר, יצא ולא חזר. לנוכח החולשה של פישר הפעם, היתה מקום שישחק יותר. רבי פנחס הגרשוני חשב אחרת. משלמים לו על זה. זכותו.

גיא פניני – 3 דקות וארבע שניות ושורה סטטיסטית חלקה לגמרי. אבל לגמרי. אחרי המשחק נגד חיפה, בו קיבלו ארבעה ישראלים ופניני ביניהם מינימום עשרים דקות כל אחד, אפשר היה לחשוב שתהיה תנופה ישראלית מסוימת. אז גרין באמת עלה בחמישייה, אבל פניני הלך לאחור. בחו"כ.

אלן אנדרסון – שיחק מתחת לרמה שהורגלנו לה בשבועות האחרונים. מימש את התחזית לגביו, לפיה הוא מרביץ משחק ראשון גדול ואז נעלם לשורה של משחקים בינוניים לפני שהוא חוזר שוב ובקיצור – שחקן מרשים, אבל לא יציב. זו הטענה. היה שם איזה אייר בול, לא נעים, יו נוא. יותר ויותר אני חושב, גם על סמך דברים מסביב לפיהם הוא יורשו של אנתוני פארקר במכבי, שהכיוון הוא הפוך: אנדרסון + איידסון ביחד = פארקר. אולי. בינתיים, לא כל משחק לובליאנה, ולא כל שסק אנדרסון. עד שיוכיח אחרת לאורך מספר משחקים.

סטפון לאזמה – סטפון הלז משונה מעט הינו. במחצית השנייה הוא התחיל להזיז את ישבנו כמורעל, כאילו הבין שהוא מצוי בעיצומו של משבר זהות. במשחקים האחרונים הוא התקשה לבלוט, התקשה לנוע על פי רצון המערכת, לא תרם התקפית כמעט בכלל ונראה אבוד. גם הפעם הוא נראה אבוד בחלקים רבים של המשחק, אבל לפחות חיפה על זה במחצית השנייה ברצון אדיר, בתנועה, בהגנה, בריבאונד. בכל הדברים שלשמם הובא לכאן. ואני עוד פנטזתי במהלך המשחק איך דברים היו נראים מול ויטוריה עם באסטון במקומו.

בואו נגיד ככה: קנה לעצמו עוד שבועיים של חסד בזכות המחצית השנייה, אבל זה שהוא לא מסוגל לעשות סל במשחק עומד נכון להיום זו בעיה של המערכת. רבע נחמה, חצי דיצה: גם באסטון פיתח יד מחצי מרחק ושאר פירות וירקות רק לקראת העונה האחרונה שלו במכבי ת"א ככה שאם נחיה גם נראה.

צ'אק איידסון – מגוון, מגוון. מגוון כבר אמרתי? אבל הסבסוב הזה, מאיפה זה בא פתאום? יצא לי לראות את איידסון בעבר ואני לא זוכר את הסבסוב הזה, שיותר משהוא מחלץ אותו מצרה הוא מכניס אותו אליה. העם ממתין למשחק טוב מאוד שלו ושל אנדרסון בו זמנית, ולא על פי תור. יש לו את זה, יש לו את זה אפילו בגדול, אבל איכשהו בשלב הזה כשהכדור בידיים שלו אף אחד במכבי ת"א לא יכול להיות לגמרי שקט. ונדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שזו בדיוק היתה המטרה כשהביאו אותו: שיעשה סדר על המגרש ושקט נפשי בראש.

מאצ'יי לאמפה – אני לא סומך על השדרים ב-NBA בשיט מבחינת הגיית שמות אירופיים, אבל שמעתי את אלה ששידרו את המשחק נגד הניקס קוראים לו מאצ'יק. ופתאום זה נשמע לי הרבה יותר פולני ואפילו נכון. אם זה ככה, והאיש הוא בכלל מאצ'יק, כל היחס כלפיו צריך להשתנות. הוא ילד קטן, מאצ'יק! מה אתם רוצים ממנו?

הבן אדם זרח אתמול, סוף-סוף איפשרו לו להפגיז לשלוש מבלי להציק לו. התחפש לטלטוביץ', נו. תשע שלשות הוא לקח ממרומי ה-2.10 שלו או כמה שהוא. קלע ארבע, זה נכון, אבל יש מספיק יודי שלשות בלעדיו ופחות מדי קולעי סלים מתוך הצבע במכבי ת"א כרגע.

מילא, אם לאזמה היה סוגר עם משחק עם חמישה סלים לשתיים, אפשר היה לקבל טוב יותר את העניין. היה נוצר איזשהו איזון. אבל כשחיפשו והביאו גבוה שיכול לזרוק שלשות מבחוץ אני לא בטוח שהתכוונו למישהו שזורק תשע פעמים לשלוש. וגם כשהביאו את לאזמה, ספק אם חשבו שהוא יסיים משחקים בלי סל שדה. בקיצור, התהפך הכל. לגמרי.

דייויד בלות'נטל – יאאא אולוהיים, כל אחת מהשלשות שלו היתה יותר רחוקה מהקודמת. הרג את איוונוביץ', הרג. איזו ידית. ומה עזרה לגיא פניני כל התקופה שבלות'נטל היה פצוע ולא שיחק ולא התאמן? עכשיו זה שלו, המשבצת. בליגה, נגד נתניה וראשל"צ הוא ישחק. נו.

ולגבי הסיום שם, האופנסיב וכל אלה? נפרגן לו הנחה ונזקוף את זה לחובת החלודה של בלות'נטל (למרות שאין לזה קשר: האיש, חוץ מצ'אקות לשלוש וריבאונד הגנה, מתקשה בתנועות אחרות, ודאי כאלה שמצריכות כדרור).

ד'אור פישר – לא בדקתי אחורה במספרים, אבל זה היה כנראה המשחק הגרוע ביותר של פישר במכבי ת"א. טוב עשה רבי פנחס הגרשוני כאשר הוריד אותו בזעם משולב בזעף, אחרי שחטף מליאור אליהו דאנק מדהים-שזו-לא-מלה. בכלל, לא זוכר אף פעולה חיובית שלו על המגרש בשמונה הדקות שקיבל. מה שמזכיר לי את אותו פרגון עוקצני ששחרר כלפי פעם מאמננו שחור השיער לשעבר באימון סגל נבחרת הקדטים בווינגייט-המכון. "הוווווו, סוף-סוף עשית משהו חיובי באימון הזה", הוא אמר לי, אחרי שקלעתי סל נאה כרפאל.

עד כאן בינתיים, 930 גרם טקסט חופזני.

שבת שלומות ונצורות.

והרבה גשם על ראשנו.