אוקיי, קצת לא אופייני לי לקפוץ למסקנות, אבל היות שזה מה שאני חושב עוד לפני המשחקים אתמול, בטח שאין שום בעיה להגיד את זה גם עכשיו: הפועל ג"ג הפקות היא קבוצה טובה יותר מהפועל ירושלים ללא קשר לניצחון אתמול. זו קבוצה עם יותר אנרגיות ויותר רעב, עם יותר חיבור, עם המשכיות, עם יותר רצון לעבוד בהגנה וגם יותר כישרון, אפילו שהפועל ירושלים היא קבוצה כישרונית מאוד בפני עצמה.

השאלה שהכי מסקרנת אותי בכל ההליך העונתי היא עד כמה יוכל עודד קטש להחזיק קצר את החבר'ה הצעירים שלו ולמקד אותם בכל מחזור מחדש. למזלו, הוא לא צריך לשחק גם בגביע אירופה במקביל, ולפחות על פניו הוא יכול להביא את השחקנים יותר טריים לכל משחק ומשחק.

אבל שוב, אני לא מדבר על טריות. אני מדבר על הבנת החשיבות, על לבוא נחוש ודרוך בכל משחק ולא רק אחת לשני משחקים, על החדרת המוטיבציה והאמונה לצד הקידום והשיפור בכדורסל נטו. וכשאני אומר להחזיק קצר הכוונה היא לאו דווקא לכל מה שקשור לבילויים, צחוקים וכיף של צעירים בני 24 אלא להבנה שיש פה קבוצה ששווה זכייה בתואר.

בואו נגיד ככה: יכול להיות שקטש ממשיך עם הסנוקר שלו והבילויים הליליים והקימות המאוחרות, אבל משנה לשנה אנחנו שומעים על זה פחות ופחות. אז או שהתקשורת התרגלה לרעיון שמאמן יכול להתבלט גם ככה, או שקטש בכל זאת התבגר, התברגן, התמסד, ואולי הוא בכל זאת משקיע עוד שעת שיחה ביום עם ליאור ליובין על כדורסל ועל דרכים לשפר את הקבוצה שלו, במקום לצאת החוצה בחצות ולהסתובב.

אולי. אמרתי אולי.

ג"ג הפקות היא קבוצה מסעירה בעיני, לא פחות, והניצחון שלה במלחה אחרי כל כך הרבה ניצחונות רצופים של ירושלים שם במסגרת ליגת קזינו, גם הוא מסעיר. יש שם חיבור מצוין של שחקנים זרים, כולם עושים שנה ראשונה או שנייה באירופה, ויש שלושה נציגים לעמק ולגליל (יבזורי, יזרעאלי וגורדון) ויש את אלישי כדיר, הפורוורד הישראלי הכי מוכשר אחרי כספי ואליהו, שמבאס קשות את כל מי שצופה בו זורק מקו העונשין (וייענש, כמובן, בהתאם ב'מסדר הכלימה' הקרוב). מעל לכל יש שם תחושה של קבוצה, שאמנם מסוגלת בכמה דקות לא טובות לגרום לך לתפוס את הראש בעצבים, אבל כמעט ברור שהיא תצליח לתקן את התקלה ולמחוק את הטעויות בתוך כמה דקות.

אם כבר קבוצה שיש בה המון זרים, אז כזו. צעירה, מוכשרת, שאפתנית. מתאים לי, כצופה, פי כמה וכמה ממה שמכבי ת"א הרכיבה. ברור שאני לא משווה בין המטרות של מכבי ת"א לאלה של ג"ג, והקבוצה של קטש היתה יכולה להתפרק מנטאלית ומקצועית אם היתה משחקת ביורוליג ובליגת קזינו בו-זמנית.

ובכל זאת: הרבה יותר כיף לראות אותה. כשרואים את מכבי ת"א בליגה הציפייה היא לנחש איפה היא תיפול ואפילו לחכות לזה. כשרואים את ג"ג הציפייה היא לדעת איך היא תתגבר על היריבה הנוכחית שלה והאם תצליח לממש את הפוטנציאל שלה גם הערב. הליגה הזו אוכלת יושביה, זה ידוע, ושמה ליגת קזינו יען כי כמעט כל תוצאה בה אפשרית. ולא שזה יקרה בפועל, אבל אני באמת חשוב שג"ג יכולה לרוץ לסדרות של ששה-שבעה ניצחונות בכל פעם לפני שהיא מפסידה, ולא להפסיד פעם בכל שלושה משחקים, נניח.

בריאן רנדל, חביב הסיפרה, הסתבך בעבירות ושיחק מעט במלחה, אבל העובדה שהוא לא עומד בקו אחד בינתיים עם ג'רמי פארגו או אייזיה סואן מבחינת התפוקה שלו רק מדגישה עד לאן יכולה ג"ג הפקות להגיע, אם וכאשר הוא וטוני גפני ישחקו בתיאום מלא עם כל השאר. אני אגיד את זה ככה: חברל'ך, עם קצת מזל, זו קבוצה לאליפות. בטח כשדברים מוכרעים במשחק אחד לכאן או לכאן. מה שאני לא יכול לומר על הפועל ירושלים. לא, לא יכול לומר את זה. כרגע אני אוהב את ג"ג יותר ממה שראיתי מירושלים עד עכשיו, כולל כל ענייני סימונס ודיז'ון תומפסון.

איך זה ייגמר ולאן זה ילך, זה כבר סיפור אחר כמובן. קטש ניצח אתמול בפעם הראשונה כמאמן במלחה, ואני מאמין שהוא הולך לעשות גמר ראשון העונה בגביע המדינה או בפיינל פור. אולי בשניהם. אולי ייקח אחד מהם. קצת קשה להסביר את זה, אבל הכתובת מופיעה על הקיר. לא יודע מה לגביכם, אבל אני בפירוש רואה אותה וחושב שזה הדבר הבא בהליך ההתבגרות של קטש, שהגיע מוקדם מדי לאמן את מכבי ת"א ועוד ישוב, כנראה.

מבלי להתעלם מההצגה של פארגו ומהאחריות של סוואן בהארכה, הם לא הטיפוסים שלי. הטיפוס שלי הוא רנדל, שטרם הביא את זה העונה, ולא פחות ממנו דיון דוואל שעליו כבר כתבתי, ואני חוזר וכותב, שהוא הקלי מקארתי החדש של הכדורסל הישראלי. להתראות בנבחרת רוסיה כמתאזרח, חבוב, בעוד שש-שבע שנים. איזה יופי של שחקן.

מאוד מצא חן בעיניי הכיף האמיץ של קטש עם סוואן איפשהו בתוך ההארכה, אחרי שחדר לסל וסחט עבירה. מה שמבדיל את קטש ממאמנים אחרים הוא, שלהבדיל מהם הוא עדיין שחקן בנשמה. זה היה כיף של שחקן עם שחקן ולא של מאמן עם שחקן.

זה היה כיף של מישהו שאומר: "אתה יודע, חבוב? אם הייתי עכשיו על המגרש, המהלך הזה הוא בדיוק מה שהייתי עושה. יודע מה? אני חושב שכמה שהייתי שחקן טוב, אתה עשית את זה עכשיו אפילו הרבה יותר טוב מאשר אני יכולתי".

ולאו דווקא של מאמן שאומר: "יופי, אני שמח שמילאת את ההוראה שלי, כל הכבוד".

אני לא יודע עד כמה גדול חלקו של ליאור ליובין בהצלחה, והאם הוא גדול בדיוק כמו שחלקו של עוזר מאמן אמור להיות או יותר מזה. כך או אחרת, אחרת או כך, אני מעריך אותו כמובן כאחד הוירטואוזים הגדולים ששיחקו בכדורסל הישראלי ב-12-10 השנים האחרונות וגם כשחקן אינטליגנטי. מה שיוצא מהידיים של קטש וליובין, ומה שעוד ייצא מהם, חייב להיות בונבוניירה של ממש. אני משוכנע שהם מדרבנים זה את זה כל הזמן ומאתגרים אחד את השני. נראה, מהמעט שאפשר לראות, שיש ביניהם הרבה כבוד זה לזה.

החשש הוא, שוב, נפילה בקטנות. לאו דווקא של השחקנים, אצלם זה מועד לפורענות בכל מקרה, בא והולך והולך ובא. העניין הוא המאמנים. היכולת לכוון בכל מצב, בכל סיטואציה. אחרי משבר, בתוך משבר, לקראת הפסד, אחרי הפסד. העובדה שג"ג חזרה מפיגור 14 במלחה לא קשורה רק למשחק ההגנתי העצל והנרפה של ירושלים בתחילת הרבע השלישי. היא קשורה גם ליכולת של קטש וליובין לכוון נכון ולדבר נכון בעיתוי הנכון. אלה סימנים של התבגרות. קבוצה אחרת ומאמן אחר היו יכולים לגמור את המשחק הזה אחרי מחצית שנייה של חילופי סלים והפסד ב-15 בסיום.

אבל זו ג"ג ועודד קטש, לא קבוצה אחרת. והם משאירים המון חשק לראות אותם שוב ושוב ולפתח מהם ציפיות לעונה גדולה.

אם נחיה גם נראה איך כל זה ייגמר.