הנה התזה שלי בעניין צ'אק איידסון, אוקיי?

ככל שאני רואה אותו יותר מתחדדות אצלי שתי מסקנות: הוא באמת השחקן הטוב שידעתי שהוא כל השנים, אבל בו זמנית הוא גם פחות טוב משחשבתי. בעצם, לא פחות טוב. פחות מדויק, פחות מרוכז, פחות עקבי ופחות חד. אבל עדיין תותח.

האיש עושה הכל, מעורב בכל, אבל באמת ולא בערך. מצד שני, הוא יותר מוכתם בטעויות ושגיאות ממה שזכרתי ממנו בעבר.

זה הולך ונראה לי כמו עניין שטבוע בו, חוסר המיקוד הזה, אבל יש לי גם השערה אחרת: אולי תצחקו, אבל מקור הבעיה טמון כנראה בכך שאיידסון מקדים את כולם במהלך. הוא מסוג הטיפוסים האלה שרואים לפעמים לפני כולם את המסירה שתבוא אחרי המסירה הקרובה. כלומר, שני מהלכים קדימה. חצי גאון.

כן, תצחקו.

זו התזה שלי. אז אם הוא חצי גאון, איפה הבעיה בדיוק? הווו, יפה. זו הנקודה. הבחור הוא סוג של היפראקטיבי. הוא נמצא בכל מקום. הגולובוביץ' ההוא שלקח ריבאונד אבל ביצע עבירת תוקף בהתקפה? הוא ביצע אותה על איידסון שניג'ס וזמזם לו באזור המרפק. ההחטאה ההיא של פישר מחצי מרחק שהפכה לטיפ-אין? זה איידסון שהגיע ראשון ודחק את הכדור. הסבסובים הבלתי נשלטים האלה ימינה ימינה שמאלה שמאלה, לפנים אחורה? זה איידסון. הכדור ההוא שטס החוצה ולא היה סיכוי לתפוס אותו, אבל מישהו היה בעקבותיו בכל זאת עד לעשירית השנייה האחרונה? איידסון.

יש בו משהו אובססיבי, שמשפיע על סגנון המשחק שלו ומקשה עליו להיות מדויק. חצי גאון, חצי היפראקטיבי. כדי להסתדר עם שחקנים כאלה על הצד הטוב ביותר צריך קודם כל להבין אותם באמת. וזו הבעיה הגדולה ביותר, אגב. להבין אנשים כאלה. מאוד קשה. מאוד. אפשר להבין אותם פעם, פעמיים, בחלק מהזמן. אבל כל הזמן? משימה כמעט בלתי אפשרית.

האיש הכי קרוב שאני יכול להביא כדוגמה שתאיר את עיניכם, אני מניח, הוא גור שלף. מי שזוכר את גור כשחקן פעיל, וזה היה לא ממש מזמן, יוכל אולי להעלות באוב מסירות פתאומיות שלו החוצה. פשוט החוצה. הסבר? בקלות: הוא ראה את המהלך הבא קורה שנייה אחת לפני שהוא קרה באמת. זה השחקן האחר שלא הבין אותו, או לא קרא אותו, כי היה פשוט שחקן רגיל בלי ראיית המשחק המיוחדת שהיתה לשלף.

במונחים של ליגה ישראלית ובשיאו, בימי גליל עליון, שלף היה חצי גאון. וגם אול אראונד נהדר מהסוג של צ'אק איידסון, רק בלי האופציה לירות לשלוש. שחקן שהוא 1, 2, 3, 4 שאי אפשר לצפות את המהלך הבא שלו.

עד כאן איידסון.

והנה עוד כמה וכמה (וכמה!) זוטות ונצורות.

מכבי ת"א היא קבוצה שהגבוה המחליף שלה, פישר, יותר טוב מהגבוהים הפותחים ושהרכז המחליף שלה, פרקינס, הוא – ואפשר להתווכח על זה – יותר טוב מהרכז הראשון.

היה צפוי שככל שמכבי ת"א תנצח משחקים ידברו פחות ופחות על היעלמות הישראלים. ובכל זאת, הנה מספרים, תעשו איתם מה שאתם רוצים, כולל כל החישובים הבלתי נמנעים: עומרי כספי קלע 164 נקודות ב-379 דקות ב-NBA. דייויד בלות'נטל, דריק שארפ, יניב גרין, רביב לימונד וגיא פניני קלעו 73 נקודות ביחד ב-208 דקות.

רביב לימונד. גארד נבחרת ישראל. סקורר בנשמה. 12 דקות בארבעה משחקים. בשניים בכלל לא שותף. סתם, רציתי שתדעו. מדהים, לא?

בצ'ירוביץ' אכזב אותי מאוד. 3 מ-16, לא מפוקס, לא כלום. כבר בזריקה הראשונה שלו הוא קלע שלשה חופשית וחייך לעצמו. חשבתי שהנה, הולכים כאן לערב ארוך-ארוך איתו. חשבתי.

לאזמה יכול לתת משחק אחד טוב. זה כן. שניים רצופים זו כבר פריבילגיה. רוב הסיכויים, אגב, שהמשחק הטוב יגיע בליגת קזינו נגד איזו מכבי ראשון לציון. מישהו אמר או כתב, לא זוכר מה, מי ואיפה, שהוא הבאסטון הבא. לא לעניין.

רגשית, תחושתית, מכבי לא מעניינת. אין בי אותה ציפייה לימי חמישי בערב כמו פעם. כבר כתבתי את זה ואחרי המשחק בלובליאנה אני מרגיש את זה שוב: אפילו משחקי ימי שני בליגת קזינו, כל החולון נגד גלבוע/גליל האלה, איך לומר, יותר נוח לי איתם מאשר מכבי ביורוליג.

ההבדל העיקרי בין לובליאנה למכבי ת"א ברבע האחרון: לא הגנה, לא התקפה, לא כלום. רק נאיביות ומנטאליות. מכבי באה לנצח, היא ממוקדת במטרה. לובליאנה לא חדה, לא ממוקדת, מוותרת מהר מדי, נלחצת, מסתבכת. סימפטומים של מועדון גדול מול מועדון קטן בקנה מידה אירופי.

ובכל זאת, התחושה היא שיותר מדי כסף נשפך במכבי ת"א אם בסופו של דבר היא מתקשה לנצח קבוצות שהתקציב שלהן הוא רבע משלה (בהערכה, אין לי ממש מושג כמה זה בדיוק). אם ברצלונה מביסה ב-34 את פנרבחצ'ה, ריאל גומרת את אולדנבורג בחוץ ב-43 וסיינה את ציבונה בחוץ ב-45, מכבי ת"א היתה צריכה להגיע ל-17 הפרש המשקר הזה כבר במחצית נגד לובליאנה, ולא בשלוש-ארבע הדקות האחרונות.

צופי הטלוויזיה בחרו בד'אור פישר כשחקן המצטיין במשחק. מודה, זה לא ברור לי. גם איידסון וגם פרקינס היו טובים ממנו. אני אמנם משקפופר, אבל לא עד כדי כך, רבאק. תנו כבוד.

יאללה די, שבת המלכה בפתח. מטלות רבות בשטח.

שבת שלומות ונצורות.