קצת באיחור אמנם, אבל לכדורסלע-האתר חוקים משלו ואף אחד לא קבע שאסור להתייחס למשחק גם כעבור יום שלם מסיומו.

אז הנה אני מתייחס.

כמו שאתם יודעים, וכפי שקראתם ודאי, אני מעריך מאוד את הפרשנות של ארז אדלשטיין. ביום שני הוא פירשן את נתניה נגד ראשל"צ (כנראה שזה הסידור החדש עם עזיבתו של מאמננו הלאומי לסנט פטרסבורג הרחוקה, ומשחקי ימי שני הם שלו).

שקלתי לוותר למען האמת על המשחק הזה, יען כי הכדורסל של ראשל"צ הוא בדרך כלל העונה מכה שלא כתובה בתורה, וכי האולם של נתניה מזכיר לי את השידורים מליגת בתי הספר התיכוניים שרן בורוכוב-סוקולוב כל כך אוהב, ואני כל כך אוהב שלא לראות.

כך או אחרת, אחרת או כך, משהתברר סופית ורשמית שמאמננו האדמוני לשעבר הוא-הוא פרשן המשחק, ישבתי כמו טטל'ה ושקלתי אפילו להרביץ על הדרך איזה סטטל'ה (סתם בשביל החרוז, כן?). פתאום ראשל"צ לא כל כך הפריעה לי (חוץ ממאירק'ה, בן שימול וגם ריבאונד ההגנה הרך שלהם) ואפילו האולם בנתניה נראה לי סביר. אדלשטיין מדבר, זמן להקשיב.

יש משהו מאוד מלבב כשהוא אומר שהיתה לו הזכות להעלות את טפירו ואת שמוליק ברנר לקבוצות הבוגרים שלהם בפעם הראשונה, או שהיה לו העונג לאמן את רות'בארט בנבחרת האולימפית ושהוא היה שם מצוין. אני לא יודע אם הוא נהנה להשחיל את קריירת האימון שלו בכל מחיר ומנצל זמן מסך (בבחינת, יו נואו, היי חברים, אני עדיין מאמן, כן? זה רק במקרה שאני פה ולא באיזו פאניוניוס; או שהוא באמת נהנה לפרגן ומתכוון לזה מכל הלב ועל הדרך גם מזכיר אינצידנטים מקריירת האימון שלו, אולי אפילו כמתבקש. בסופו של דבר, הכל שאלה של מינון. למען שלום בית אלך על האופציה השנייה).

אבל לא על זה אני רוצה לדבר. מעלותיו של אדלשטיין הפרשן רבות מאוד כידוע, אני מודה לו, לומד ממנו, נהנה מהדגשים שלו ואולי אף אצדיע אם אתבקש. אולי.

אבל הנה, הנה עליתי על נקודת התורפה שלו.

יש לו בעיה, כמו כל מאמן או כמו כל מי שהיה שם בשדה הקרב יחד עם החבר'ה עצמם, להעביר ביקורת נוקבת ואמיתית. נכון שאפשר – ואדלשטיין הוא באמת דוגמה נהדרת – להעביר פרשנות של משחק בטוב טעם מבלי לקטול בהכרח או להתלהם וכו', ואני גם מאוד מקווה שלא יעשה את זה מעתה והלאה, אבל הוא מאוד-מאוד נזהר בלשונו. מאוד. מאוד מדי. מדי מדי אפילו.

למשל, המקרים של טפירו ובן שימול.

מאמננו האדמוני לשעבר ניסה בכל דרך ללכת סביב העניין במקום לקרוא לו בשמו. במקום לומר שטפירו פשוט חלש, מאוד חלש, או אפילו גרוע ולא בפעם הראשונה, הוא התפתל סביב "הוא עייף", "צריך לידו סוג שחקן מסוים", "טפירו עמד העונה רק 7 פעמים על הקו?" ושאר תמיהות ורמיזות רכות מדי סביב העונה הלא טובה של הגיבור הקשוח והמזדקן, שאט-אט, כנראה, יורדת עליו העלטה בזמן אמת.

כשמאירק'ה הפגיז את הקרש במין שלשת מאני טיים אחרונה בהחלט לפני שההפסד הופך להיות רשמי, לא זכורה לי איזושהי הערה מתבקשת. היה שם די כלום נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא.

ועכשיו בן שימול. לאו דווקא עם קשר לאדלשטיין, אבל גם. הבחור, שבערך שלו ב"זה א-ב של כדורסלע" כתבתי שהוא פוטנציאלית בין עשרת הגארדים הישראלים הטובים בליגה, מסריח את המגרש באופן חמור במיוחד כבר מספר שבועות. אף אחד לא ממש מדבר על זה, אבל אני מוכרח להודות – גם מבלי שאף אחד יכריח אותי – שהוא פשוט נוראי.

כואב לי הלב לכתוב דברים כאלה, אבל אני כותב בכל זאת. האמת היא חלק מהעניין. הוא מתקשה לחלץ מעצמו אפילו פעולה אחת חיובית. לא מסירה, לא קליעה, לא כדרור. כלום, ממש כלום. והוא הפוינט גארד המחליף בקבוצה הזו, כן? ואולי הבעיה היא בכלל בי, כי אני מצפה ממנו ליותר מדי (אבל במחשבה שנייה, את היותר מדי הזה כבר ראיתי ממנו בקבוצות אחרות, אז נו כבר, תרביץ, בן אדם).

ברגע שהרכז הראשון והרכז השני לא דומים לכלום בלשון העם, אבל באמת שלא דומים לכלום, המצב המקצועי קטסטרופלי. למעט יכולת המסירה של מאירק'ה שנותרה כשהיתה רוב הזמן (ובכל זאת היה לו איבוד נוראי במסירת רוחב שהפך למתפרצת בצד השני), לראשל"צ יש היום חצי רכז מתוך שניים. זהו.

הקושי הניכר בסגירה של קילינגסוורת', וושהאם ורות'ברט בריבאונד התקפה זעק ממש לדבר עליו ואכן זכה להתייחסות פרשנית פשוט כי אי אפשר אחרת, אבל לא שמעתי מלת ביקורת אמיתית על טפירו ואולי זו העובדה ש"אימנתי אותו בשלוש קדנציות", כמו שסיפר אדלשטיין, שהיא זו שמקשה עליו באמת בעניין הזה. יכול להבין אותו אמנם, אבל כצופה וכמאזין ההתייחסות הרכה הזו צורמת.

ככה שאין פרשן מושלם. אחד מדבר הרבה מדי ומגזים מאוד, אחד מדבר פחות וקולע בול אבל מונע מעצמו דיבור חופשי, אחר מתמקד בעודף מספרים ונתונים, אחד יבש וצנוני מדי, לאחר נדמה שככה ואחרת ובקיצור – כל אחד והסיפור שלו. זה מה יש, וזה לא מעט אגב כי הסך הכל הוא מצוין, אבל לא נותר אלא להמשיך ולחלום על פרשן הטלוויזיה האולטימטיבי.