אולי זה הקטע הכי צפוי שיכולתי לכתוב היום. אולי. אבל קשה שלא להתייחס לזה: פרטיזן בלגרד היא הכדורסל כפי שהוא צריך להיות, גם מבלי לראות את המשחק שלה אתמול על ברצלונה. אחרי ניצחון על פנתינאייקוס בשבוע שעבר וברצלונה אתמול, ובעצם גם מול אולימפיאקוס בשלב הבתים, פרטיזן עשתה מה שאף קבוצה כנראה לא תעשה בעונה הזו, אולי רק זו שתזכה בסופו של דבר בתואר: ניצחונות על שלוש מהקבוצות הטובות ביותר באירופה בעונה אחת.

יש הרבה דרכים להתעלות. אפשר להיות בינוני לאורך כל הדרך ולנצל את שיטת המשחקים כדי להפתיע בנקודות הנכונות ובזמן הנכון.

אפשר גם לשחק כדורסל לא מלהיב, אפילו משעמם, ובכל זאת לנצח ברוב המשחקים הכי חשובים של העונה.

אבל אין כמו הרוח של פרטיזן כדי להסביר איך צריך להיראות הכדורסל באמת: שני אמריקאים, מאמן שעובד באותו מועדון תקופה ארוכה, קהל סוער ומסעיר, אולם ביתי ישן ומלא מסורת ואם אפשר בלי סניפים של סופרפארם, ארומה ושאר רשתות בחזית, הרבה מאוד שחקנים מקומיים והתבססות על צעירים מוכשרים שעובדים קשה ושוטפים להצליח.

אולי אני טועה - אף שחקן בפרטיזן לא מרוויח חצי מיליון דולר כמו יניב גרין. גם לא האמריקאים.

אולי אני טועה – אף שחקן בפרטיזן לא התלכלך על חבר שלו לקבוצה כמו שעשה רביב לימונד לטל בורשטיין בתחילת העונה.

אולי אני טועה – כששחקן מקומי קולע שלשה כשהוא מיושר עם הפנים לסל ומצמצם את ההפרש, נניח, מ-8 ל-5, רחוק עדיין מדקות הסיום, השדר בטלוויזיה לא צועק: "גיא פנינוביץ' ענק!" ולא מנפח לו את הראש וגורם לו ולצופים לחשוב שהוא אליל. המסורת, המקום, הקבוצה, האוהדים, המועדון והסמל הם שעושים את השחקנים, יותר מאשר השחקנים עושים את המועדון.

אופי של קבוצה, מאבק חסר פשרות ודחיפה עד למטרה – זה כל מה שחשוב לצד כישרון כמובן, וגם נתונים פיזיים. יש משהו מלהיב במיוחד בלהיות אנדרדוג, זה שמעריכים אותו אבל מפחיתים מסיכוייו. פיוניר הוא אחד האולמות המרגשים ביותר בהיסטוריה של הכדורסל האירופי. השנים חולפות ואיתם האנשים, אבל לרוח אין תחליף.

אופי. פרטיזן פתחה ב-0-10. ההפרש נשמר עד למחצית. ברצלונה חזרה עם רבע שלישי גדול של 8-23 ועלתה כבר לשמונה-תשע נקודות הפרש. אלכסנדר ראשיץ', רכז, בחור שראינו והתלהבנו ממנו כששיחק בז'לזניק עם הארצגים למיניהם, אסף את האנשים ואסף גם את עצמו. אחרי שהסתובב באפס פילזן, בדינמו מוסקבה, אלבה ברלין, הוא חזר לסרביה. אומרים שאין כמו בבית, וזה משפט שתקף לגבי רוב האנשים. כנראה שראשיץ' הוא אחד מהם.

שתי קליעות עונשין שלו בשניות הסיום, כמו ששחקנים יוגוסלבים אמורים לעשות תחת לחץ אלא אם כן קוראים להם ז'ארקו פספאלי, ניצחו את המשחק. פיט מייקל עוד החטיא ליי-אפ כשאחד משחקני פרטיזן מפריע. אחר כך עוד התווכחו במשך כמה וכמה (וכמה!) דקות אם הסל חוקי או לא. כשהשופטים החליטו שסל ונגמר, הקהל התפוצץ. אין דרך טובה מזו לנצח משחקים.

בראייה שלי על כדורסל אני תמיד אעדיף את הקבוצות הקטנות, שבהן הקהל מכיר את השחקנים עוד מגיל ילדות. שחקנים שגרים בעיר, שהפקיד בבנק מכיר אותם מגיל 10 כשהיו מתלווים לאבא להפקיד צ'ק לקראת סוף שבוע. שהספר השכונתי מספר אותם מגיל 7. שההיא מהגלידריה המיתולוגית שם בפינה יודעת לספר איזה טעם אוהב השחקן הזה ואיזה ההוא. מין פנטזיה שהולכת ונעלמת, אבל היתה נכונה פעם, מזמן, גם ברמה של הכדורסל האירופי הבכיר במקומות קטנים יחסית כמו וארזה, קאנטו, פזארו, לימוז', פו-אורטז, דן בוש. מין סינמה פראדיסו של הכדורסל.

יש בפרטיזן בלגרד, שמגיעה אמנם מכרך גדול, משהו שמשמר את האווירה ההיא ברוח הימים האלה. וכשקבוצה כזו מנצחת מועדון גדול, אין גבול לאושר, אין גבול לשמחה וגם אם המועדון הזה לא יזכה באליפות היורוליג עשרים שנים ברציפות, ולא יראה פיינל פור עשור וחצי, הוא יודע שהוא נוסע על המסלול הכי נכון וראוי שיש: זה שגורם הנאה, סיפוק ונחת לאנשים.

אני מרגיש קצת חלוד היום משום מה, אולי עייפות של סוף שבוע. אם לא הצלחתי להעביר את הרגש והמסר, ואני בהחלט מרגיש שלא, עשו לי טובה וגם לעצמכם: קחו כמה שאיפות לריאות של המוסיקה הזו מתוך סינמה פרדיסו, שגם אם ארכיב בכל פעם מחדש את רשימת הסרטים הכי יפים שראיתי בחיי, תמיד יישב אצלי בכל טופ 10 של כל הזמנים.

הנה זה כאן.

ועוד אחד.

שלומות ונצורות בשלב זה.