כמה מלים על פרטיזן בלגרד, כי צריך, יו נואו, גם אם לא חייבים.

בקיץ 2007 עזבו קוסטה פרוביץ' ל-NBA ולוקה בוגדאנוביץ' לצרפת. בקיץ 2008 פרטיזן שחררה את ניקולה פקוביץ' ודושאן קצ'מן לפנתינאייקוס. בקיץ 2009 הלכו נוביצה וליצקוביץ' לריאל, אורוס טריפקוביץ' לבדאלונה ומילנקו טפיץ' לפנתינאייקוס.

גם הפעם, כמו תמיד, יש לבלגרד רוב מכריע של שחקנים מקומיים בסגל, אבל השחקנים החשובים ביותר במערך הם דווקא לא כאלה. לורנס רוברטס, בו מקאלב, אלכס מאריץ' האוסטרלי ממוצא סרבי, יאן וסלי הצ'כי – אף אחד מהם לא נולד בסרביה, מונטנגרו או האזור. והם המשמעותיים ביותר בקבוצה, בעצם.

מסקנה: אפילו לפרטיזן בלגרד, זו שאומרים עליה שבכל שנה היא מצליחה למלא את החסר בעוד ועוד שחקנים חדשים, יש גבולות ומעצורים. היא נזקקה הפעם לחיזוק דחוף מבחוץ, וגם החזירה מיוון את דושאן קצ'מן בן ה-32, קשיש במונחים של פרטיזן, מה שמוכיח שיש בעיה העונה והצעירים המקומיים הפכו להיות שוליים יחסית. העונה לא צמח אף שחקן מקומי משמעותי במיוחד, כזה שבתום העונה אפשר יהיה להעריך מראש שהתחנה הבאה שלו תהיה מועדון גדול ומוביל באירופה.

זה דבר אחד. אמת בפרסום, כן?

אם לצמצם רגע אפשרויות, אנחנו הולכים להביט הרבה בסדרה הזו על האדון בו מקאלב. גם על מאריץ', אבל אין לי ספק וספק אין לי שכבוד רבי פנחס הגרשוני ועוזרו, מאמננו העתידי, חושבים כל יום וכל לילה על דרכים להתמודד בעיקר נגד מקאלב.

ריישית כל, כמו שנהגה לומר סבתי מרים עליה השלום (כמעט שבע שנים לפטירתה, פייייי קיבינימט), מקאלב הזה יש לו שם של כלב, כן? אוקיי, ננקה את הסבתא מאשמה. זה לא היא אמרה, זה אני, וזה טיפשי כך או אחרת, אחרת או כך. אז הלאה.

מהתחלה: מקאלב עושה רושם כמו המצ'-אפ האמיתי הראשון מזה זמן לדורון פרקינס. סוף-סוף רכז אמריקאי עם אופי של סקורר, מהיר מאוד, צעיר ובקו עליה, חזק מאוד, חודר טוב לסל, לא מוותר, עם ניסיון אירופי מסוים מאחוריו בזכות תקופה בליגה הטורקית לפני שהגיע לפרטיזן. ונדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שפרקינס מיעט מאוד לפגוש שחקנים שעונים לכל הקריטריונים האלה עד עכשיו במסגרת היורוליג.

לפרקינס יש יתרון גובה מסוים שינוצל ודאי על ידיו כדי להוריד את הקטנצ'יק של בלגרד קרוב לסל, לסבך אותו בעבירות ולקלוע מעליו.

המינוס של מקאלב הוא בקליעה מבחוץ. למעשה, צמד הגארדים מקאלב ואלכסנדר ראשיץ', שהחבר-מאמן וויושביץ' מרבה לשחק עם שניהם יחד על המגרש, עומדים כרגע על נתוני קליעה שכל אחד מנתיני כדורסלע-האתר יכול להביס. ראשיץ' החטיא את כל 19 הזריקות האחרונות שלו לשלוש בטופ 16. מקאלב עומד על 1 מ-17 בפרק הזמן הזה. ויען כי ידוע שהגרשוני מתחשב מאוד בנתונים מהסוג הזה, ייתכן שיינתן להם המטר החופשי מפעם לפעם, במיוחד למקאלב.

למעשה, הניצחון על ברצלונה (66-67) לא רק שהיה נדיר מעצם העובדה שפרטיזן גרמה לספרדים הפסד ראשון ויחיד העונה ביורוליג. הוא היה נדיר גם בהקשר של מקאלב, שסיים עם 4 נקודות ומדד שלילי וגם בגלל היעדרו של מאריץ' שהיה פצוע באותה תקופה.

מי שהחזיק את פרטיזן במשחק ההוא היה וסלי, עם דאבל-דאבל של 13 ו-15 ריבאונדים. הריבאונד, לא נכחיש זאת, שומר את פרטיזן בתמונה בהרבה מאוד מקרים. יש לה חוסם-תורן בצבע, החבר וראנש, ושני ריבאונדרים שבלטו מאוד בטופ 16 – וסלי ורוברטס. השלושה האלה לקחו ריבאונדים כמו ברצלונה כולה באותו משחק. אכן כי כן, לא נכחיש זאת - יהיה נחמד מאוד בצבע לאורך הסדרה הזו. והגג של לאזמה על וראנש שאני כבר רואה אותו בעיני רוחי, הוווווו – הקהל בהיכל יקפץ ממושכות ושאגותיו ירימו את התקרה.

בכלל, אין מה לצפות לניסים ונפלאות מהאדון וראנש וה-2.29 שלו. הוא שחקן מוגבל מאוד, שפעם עוד חשבו שיוכל לעשות משהו ב-NBA. אבל לראות 2.29 בנוקיה-ההיכל זה מעניין בכל מקרה. לא יודע אם היה דבר כזה, ואם כן - לא זוכר מתי. היו פה פופה, סאבוניס. בעצם, פעם, מזמן, הגיע לכאן גם מורסאן.

כבר שנים שהחבר וראנש מסתובב בליגה האדריאטית פה ושם, ולא עושה דברים יוצאי דופן. אבל הוא שם, מחלק גגל'ך. לפעמים זה מספיק.

בגדול, מה שיש לחבר'ה האלה למכור זה בעיקר קשיחות, רצון וכדורסל כיחידה אחת, וכמובן הגנה מאוד חזקה, מאוד תוקפנית. מי שיכול לפרק את העסק הוא מקאלב, עם איבודי הכדור וההחטאות מבחוץ, בדיוק כמו שקורה מפעם לפעם אצל פרקינס.

הכישרון של הסרבים יורד הפעם לדרגה משנית לעומת תכונות אחרות שלהם. אלה לא הקלאסות של דנילוביץ' ודג'ורג'ביץ' מפרטיזן של פעם, ספק אם יש להם את החוכמה של היוגוסלבים מלפני 20 ו-30 שנים, אבל הכדורסל השתנה כולו. גם בסרביה. גובה עדיין יש להם, משמעת עצמית וכבוד יש ועוד איך וגם מאמן ששולט בקבוצה באופן מצוין רוב הזמן.

ועוד לא הגענו לקהל הביתי, שהתרגל לראות משחקים של 63-65. הנה לינק מתנת הנתין משה. מומלץ להעביר איתו איזו דקה ככה, יו נואו.

האמת היא, כמו שנהג אורי מלמיליאן האליל לפתוח כל משפט שני, שאפשר לדבר, לנתח ולחשוב בלי סוף, אבל לאורך השנים כבר למדתי לדעת שלפעמים אין שום קשר בין מה שקורה בשטח לבין המלים שלפני. שלוש עבירות מהירות לשחקן מסוים, או ערב רע וביטחון עצמי רעוע אצל אחר, או פתיחה מדהימה של 2:16 שסוגרת במצבים מסוימים משחקים – כל אלה ועוד יכולים לבטל את כל מאות הגרמים של טקסט שמובאים לפני המשחק. נסכם שאשב לראות וניפגש אחרי, אוקיי?

היידה. עדיף ככה.

שלומות ונצורות בשלב זה.