כשמכבי ת"א החתימה בקיץ את הזרים החדשים דיברו על חבורה של בחורה טובים, כאלה שאין סיכוי לתפוס אותם מבלים במועדונים עד שעות מאוחרות מדי או מסתבכים באירועי שתייה, דקירות, מכות, דריסות והשד יודע מה עוד.

העונה קרובה להסתיים ואולי עוד מוקדם לסכם בעניין הזה, אבל עושה רושם שההערכות המוקדמות התבררו כנכונות. אידסון על פי דריק שארפ, שחנך עשרות זרים בתקופה שלו במכבי ת"א, הוא "סאץ' א חנון", ויזנייבסקי עושה רושם של בחור שקט וחביב, לאזמה נראה כמו אחד שאם נמלה נקרית בדרכו הוא עושה סיבוב ומגיע מדרך אחרת. ואנדרסון? נו, יסלח לי כבודו אם אני טועה ומטעה, הוא אמנם נראה לי מהצד לא שקט ולא חביב, אבל גם לא מסתבך במועדונים. בינתיים.

ופרקינס? אם אני צריך לנסות ולדמיין מה היה אומר עכשיו שמעל'ה מזרחי, הרי שאת הצלקת המשמעותית מאוד שלו בפרצוף קיבל בימי מכבי חיפה. קטטה, דקירה, לא ברור מה היה שם.

כך או אחרת, אחרת או כך, מתברר שאת הצרה הגדולה ביותר הנהלת מכבי ת"א לא צפתה. הישראלים. ולאו דווקא על המגרש אלא בכל מה שקשור לדיבור פתוח במיוחד לאוזני נציגי התקשורת.

"וואלה!" פרסם השבוע ראיון נדיר עם יניב גרין. האיש בעל הקול העמוק, שמזכיר לי בעיקר דמות משנות השישים, שאיכשהו נולדה מאוחר מדי, דיבר כמו שלא דיבר מעולם. ביקר בחריפות ובחמיצות את פיני גרשון, את המערכת, את המגמה, הכיוון, השיטה.

בתחילת השנה התראיין רביב לימונד ל"מעריב" ולכלך שם קשות על טל בורשטיין, חברו לקבוצה עד שבועות או אולי אפילו ימים לפני הפרסום.

האם מכבי ת"א, שהיתה עסוקה כל כך בהעמדת חומות ובלמים בפני הזרים שלה בעקבות המקרים של וויל ביינום וד'אור פישר, שכחה בקטע התקשורתי ובקודים המוסריים את הישראלים שלה? יש מי שיאמרו שכמו שהיא שוכחת אותם על הספסל, ככה קרה גם בהתנהלות מול התקשורת.

גרין עשה תמות נפשי עם פלישתים בראיון הזה. ברור לגמרי שהוא לוקח בחשבון שהדיבור המפורט מאוד והאמוציונאלי מאוד יעלה לו בסילוק מהקבוצה אף שבידיו חוזה לעונה הבאה. מי שנהוג לומר לגביו שאין לו סיבה להתלונן ושמכר את נפשו ועתידו המקצועי בעבור כסף, החליט לשבור את הכללים.

למה עכשיו? אולי לפני שיהיה מאוחר מדי, לפני שיהיה מבוגר מדי, לפני שיהיה פצוע מדי ולפני שלא יהיה לו דורש ברמות הבכירות. די, התחת נשרף שם על הספסל. כמה אפשר?

לימונד? ללכלוך ההוא על טל בורשטיין אין כנראה קשר ממשי לעובדה שגרשון ייבש אותו על הספסל ביורוליג. אנשים שקרובים לאירועים, יו נואו, מספרים שהמאמן פשוט לא מחזיק מהשחקן כפקטור שיכול להשפיע במיוחד ביורוליג ומרבה לגעור ולנזוף בו במשחקי ליגת קזינו ולעיתים גם כשהוא מצטיין.

והנה בכל זאת הפיות חופשיים, שחקנים מדברים ללא חשש (או מתגברים על החשש) וכמו שמכבי של היום לא דומה למכבי של המשופם באדם וינקו ילובאץ, שבה הנפלד, קטש ושפר שיחקו 35 דקות על המגרש וירדו לספסל רק אם מתחו שריר, היא גם לא דומה למכבי המבוצרת של ימי שמלוק שעל כל עשר התרחשויות שהיו מבעירות מדורה בתקשורת דלפו החוצה 0.03 בממוצע.