והנה דירוג סדרות הפלייאוף מבחינת העניין הלגמרי-לגמרי אישי שלי על פי סדר החשיבות. ובמלים אחרות, אם היו ששה שידורים מלאים מועברים בו זמנית ובאותה שעה והייתי צריך לבחור אחד, ככה הייתי נוהג (תוך כדי התעלמות מוחלטת מכל התגובות, התמיהות והרמות הגבה מסביב):

הפועל עפולה – מכבי רמת גן

מצ'-אפ המאמנים הוא רק אחד הדברים שמושכים אותי לסדרה הזו. אלי רבי, מאמן נבחרת הנשים, בחור שכבר עשה כמה וכמה (וכמה!) דברים אבל לא בליגה הזו אלא בליגה ההיא, יוצא למלחמה על סיכוייו להמשיך ולאמן בליגת קזינו לגברים גם בעונה הבאה. מהצד השני עומד בחור צעיר, יניב בורגר, שאף אחד לא הכיר חוץ מכמה פריקים ברמת-גן העיר וברחבי מחלקות הנוער למיניהן. האיש ניצח חמישה מתוך עשרה משחקים, וזה בקבוצה שעשתה קודם לכן (כאשר הוא משמש כעוזרו של דני גוט) ניצחון אחד מ-12 משחקים.

חוץ מזה, מאבק נגד הירידה תמיד יותר מעניין בעיניי מאשר משחק בין מקום 1 ל-8, או 2 ל-7. פלייאוף הירידה הוא הדבר האמיתי, לא נכחיש זאת. ובכלל, יש פה כמה דמויות מרתקות שמאפיינות קבוצות קטנות: גארי פורבס, ברנדון יואינג, ג'ון שארפר שיכולים לקלוע 70 נקודות יחד אבל באותה מידה להבאיש את המגרש, ולצידם הבנים האובדים איציק אוחנון ואנטון קזרנובסקי, מול דיונטה כריסמס וג'סטין דנטמון שהם ציוות מודרני של ימים אחרים בהם שיחקו כאן שני זרים למשחק וקלעו בסביבות 50 נקודות בכל ערב. לפחות.

ואיך אפשר לשכוח את ג'רמיין הול, כרמית גיא הגברי של הכדורסל הישראלי. וג'ייקוב ג'אקס בעל המראה המיוסר (ם לכם היה מראה כזה אם הייתם מקבלים כסף פעם כן ופעמיים לא).

ברור לי לגמרי שאני אחד הבודדים בארץ שהסדרה הזו מעניינת אותו עד כדי כך, אבל לעצם העניין: אם היו משדרים את כל המשחקים בסדרה הזו מתחילתם ועד סופם, והייתי נקי ממחויבויות צפייה במשחקים אחרים, זו הסדרה שהייתי הולך עליה. מוזר לכם? לא מוצא רע בלהיתו מוזר לפעמים.

וחוץ מזה יש בונוס: כריס ווטסון מקפץ על קו העונשין כחרגול שהוכש על ידי נחש.

ג"ג הפקות ואירועים בע"מ – עירוני אשקלון

מבין ארבע סדרות הפלייאוף העליון זו נראית כמו המעניינת ביותר, בהנחה שבני השרון לא הופכת להיות פתאום מפלצת קבוצתית שמקשה משמעותית על מכבי ת"א.

לאורך כל העונה אני מסמן את ג"ג כקבוצת פיינל פור, ולפרקים גם כזו ששיחקה את הכדורסל הכי יפה בארץ. עם זאת, זה היה די מזמן. פחות או יותר מאז הפעם האחרונה שג'רמי פארגו הטביע פעמיים במשחק.

אשקלון היא קבוצה מסוכנת וקפריזית, אבל כזו שמתקשה להתעלות פעמיים ברציפות, וג"ג משחקת פחות טוב ממה שהיא יכולה. עומאר סניד, חביב הסיפרה, ובריאן טולברט הגיבור - האם הם כאן במופעים אחרונים בהחלט אל מול עינינו? זה ייתכן, זה אפשרי, ולכן לא נרצה להחמיץ זאת. וכמובן, מורן רוט שמאוד רוצה להרביץ תורה בג"ג, לשעבר הפועל גליל עליון, שפלטה אותו ממנה בדרך לא הכי יפה בעולם ככל הזכור.

מולם יעמוד בריאן רנדל, חביב סיפרה מכהן, ונרצה לראות את גל מקל ואלישי כדיר עושים עוד צעד למעלה, כמו שעשה מקל בסדרת הפלייאוף נגד הפועל חולון בעונה שעברה. אריק דניאלס, אייזיה סוואן, דיון דאוול שהסריח את המגרש בחלק גדול מהסיבוב השני – האמת, הרבה זמן לא יצא לי לראות משחק שלם של ג"ג, מנהג שהיה חביב עלי מאוד בתקופות מסוימות. הגיע הזמן, לעזאזל.

מכבי ת"א – בני השרון

לא שאני מאמין שמכבי ת"א יכולה להפסיד את הסדרה, אבל אם יש סיבה לרצות ולצפות במשחקים האלה היא התקווה שבני השרון מסוגלת לתת מאבק צמוד. אולי גם לנצח משחק. שלא לדבר על שניים. הסיכויים לא גדולים, אבל למען התקווה, כאמור, ולמען זקנו של תיישון ג'יימס (הקרדיט לנתין המכובד עומר הרץ על הכינוי) ונוכחותו הכה מבלבלת ומתעתעת לפרקים של ארז כץ, אני מדרג את הסדרה הזו במקום השלישי בסדרי העדיפויות שלי. יותר משאלת לב מאשר מיקום ריאלי ואמיתי כי, כידוע, הסדרה הזו יכולה גם להפוך לסדרת פיהוקים ארוכה וממושכת ואין גרוע מזה.

אולי, אולי פי ג'יי טרקטור והחבר'ה האחרים שם, אורי יצחקי וכאלה, יו נואו, עם איזה 7 מ-8 לשלוש פתאומי, יכולים להצמיד את העסק. מפתח חשוב: קוקי בלצ'ר ורון סטיל, כמובן. כי אם לא יהיו טובים זה יהיה דורון פרקינס אול דה וויי.

הפועל ירושלים – מכבי ראשל"צ

קצת נמוכה לכם הסדרה הזו ברשימה שלי? יכול להיות, אבל איכשהו נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שהסדרה הזו פחות קרובה מכפי שחושבים. אני מאמין שעם הניפוי של קווין פינקני, הבמה המחודשת לליאו ליונס וההבנה שחילחלה סוף-סוף ולפיה ענייני היורוקאפ שייכים מזמן להיסטוריה, יביאו את ירושלים חדה יותר משחושבים לסדרה. בנוסף, הם כבר הפסידו מספיק העונה במלחה. די, יש סוף לכל דבר, לא?

ראשל"צ אולי תתן פייט בהמשך לקו העלייה ביכולת שלה בסיבוב השני, אבל היא קבוצת חוץ לא-מי-יודע-כמה בכלל. ובקיצור, אם ירושלים תהיה מרוכזת ורצינית זה אמור להיגמר לטובתה וראשל"צ תלך הביתה כדי לבנות את עצמה מחדש לעונה הבאה. אז למה זה בכל זאת הסדרה רביעית אצלי ברשימה ולא חמישית או שישית?

בכל זאת, יו נואו, זו ירושלים, כן? משחקים של שלוש נקודות לכאן או לכאן, ריצות של 0-12 לצד אחד, ואחר כך 3-17 לצד השני. צריך לראות כדי להאמין.

וכמובן, בירנבוים, מאירק'ה ואורלנד, שלושה אקסים של ירושלים, שינסו להרביץ תורה ולשלוח מסר. אם מאירק'ה, נניח, מאוד-מאוד רוצה לסיים את הקריירה בעונת פרישה כשחקן הפועל ירושלים שהיתה לו בית זמן ממושך, זה הזמן שלו לסדרה פצצה עם ממוצעים של 13, 6 ו-6 בנקודות, ריבאונדים ואסיסטים. ואם הפסדים – אז צמודים.

עירוני נהריה – הפועל חולון

ולו רק כדי לראות אם דורסמן סוגר דאבל-דאבל של זכייה באליפות וירידת ליגה בתוך שנתיים, לסדרה הזו יש זכות להיחלץ מהמקום האחרון. באופן כללי, יכול להיות שהייתי מדרג אותה גבוה יותר, אבל אחרי כל הבלאגנים שאפיינו את שתי הקבוצות האלה לאורך העונה משהו בחשק שלי לשבת, ממש לשבת, ולראות משחקים שלמים ביניהן (לפחות בתיאוריה) נעלם איכשהו.

מצד שני, זו בכל זאת סדרה שבסיומה אחת מהן תרד ליגה. יהיה חבל לראות את חולון יורדת. יהיה חבל לראות את נהריה יורדת ואת יעקב ג'ינו הלוחם בדרכים. יש פה כמה שחקנים שמעניין לראות, כמו ג'ון תומאס הקשיש השרירי-בומבילה במיוחד, שייתכן שישולב בקרוב בסוסוני יאור, או סטיבן סמית' מנהריה. ובטח פול דילייני, שבתחילת העונה היה שחקן של חולון שלא האמינה בו ושחררה אותו, ועכשיו יש לו הזדמנות נוספת להוכיח לה שטעתה.

המאבקים והסקרנות גורמים לי בכל זאת לרצות ולראות משחקים בסדרה הזו, אבל רק במקום החמישי בסדר העדיפויות ולא יותר.

מכבי חיפה – ברק נתניה

קצת קשה להסביר איך הסדרה הזו, שרבים רואים בה כאחת המותחות והמעניינות, הידרדרה אצלי עד למקום השישי והאחרון. אז איך באמת?

מתחיל בזה שאני לא מאמין שנתניה יכולה לנצח בסדרה הזו. לדעתי היא נוסעת על אדי הדלק האחרונים שלה, ואולי התחושה נובעת מכך שחיפה ניצחה אותה העונה בשני המשחקים. בנוסף, איכשהו חיפה משחקת פחות טוב ואטרקטיבי לאחרונה, ובמקביל קצת נמאס לי לראות את שמוליק ברנר עם עוד משחק של 1 מ-8 מהשדה בנתניה, כורע תחת העומס, ואפילו דנילו פינוק עם ה-1 מ-18 שלו לשלוש בשני משחקי הליגה האחרונים, לא הצליח לגרום לי סקרנות לקראת הסדרה.

בקיצור, סדרת הפלייאוף העליון הזו, שאיכשהו תוצאתה ברורה לי מראש, ובטח תלך ברובה לסקור נמוך ומבאס, לא עושה לי את זה כרגע. הלוואי שאטעה, כי פוטנציאל לפייט יש כאן ועוד איך. השאלה אם גם לכדורסל טוב, וכאן אני קצת פחות בטוח. היידה ג'פרסון? שיהיה. בינתיים לא מוצא תשוקות ואמוציות אישיות בסדרה הזו, אולי בהמשך.

ולא יודע אם שמתם לב, אבל יש כאן קילו טקסט עגול, כן?

ולכן זה זמן לסיים בברכה הטיפוסית: שלומות ונצורות בשלב זה.