ואני שואל שוב – מה היה קורה אם אחד הערוצים המובילים, לא ערוץ ספורט כלשהו, היה לוקח על עצמו אתמול לשדר את משחק האליפות של ליאור L-YAO-WHO?

כן, באמצע המונדוביפ המזורגג. כן, אפילו שזה לא יורוליג. כן, ולו רק כדי לתפוס סיכוי והזדמנות שבה "הפורוורד הישראלי" כמו שאוהבים לכתוב כאן, יהיה אחד השחקנים הטובים במגרש ויקלע הכי הרבה נקודות עבור הקבוצה שלו, כדי לנצח 0-3 את ברצלונה, אלופת היורוליג, בסדרת הגמר.

האם לא מגיע לעם היושב בציון לראות פעם אחת, במעמד השיא, בליגה הטובה באירופה, את קאחה לבוראל ויטוריה, "קבוצתו של ליאור אליהו", מקיימת משחק על אליפות נגד אלופת אירופה?

וכל אותם מראות שמחה בעקבות זאת, אחחחח – איזה פספוס. L-YAO-WHO מפזז בחדר ההלבשה עם השמפניה והתלבושת השחורה-אדומה, מכניס את הראש לרשת הגזורה יחד עם וולטר הרמן, שהרביץ שלשה קריטית לקראת הסיום והיה יעיל מאוד, לשם שינוי, בדקות שקיבל.

נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שהסיפור הזה הרבה יותר רלוונטי ונוגע לנו מאשר עוד משחק בין סרביה לגאנה או סלובקיה נגד ניו זילנד במונדוביפ, או אפילו האורים והתומים ברזיל המקודשת נגד חסרי הפנים הצפון קוריאניים, מבחינה ישראלית.

האמת? חוץ מלהכתיר את ערוצי הטלוויזיה המובילים כחסרי חזון, תאבי בצע ומסונוורי עד מטומטמי שעטת העדר, אין לי שום דבר להוסיף לגביהם. את זה, וכמובן את הסלענג המתאים בדיוק לכאן – בחו"כ! בושה, חרפה וכלימה לכולכם.

ואפשר גם לפלוט "הם טמבלים", אני מניח. מלת גנאי כללית כזו, יו נואו, משל הייתי גדי קידר בימיו כמאמן הפועל ירושלים שני רגעים אחרי הפסד חוץ למכבי ראשל"צ.

טוב שאפשר היה לצפות במשחק באמצעות אתר האינטרנט של הליגה הספרדית, ורוב תודות בהזדמנות זו לנתין המכובד בני ארטובסקי שצייד את נשיאו בלינק ישיר לאירוע, אליו הצטרפתי במחצית השנייה.

הערת ביניים: אם כבר L-YAO-WHO מה קורה עם YAO מינג? עדיין פצוע?

ואגב, מי קבע שתפוחים ותפוזים לא הולכים יחד? האמריקאים? אז אין להם מושג. אליהו השליך אתמול תפוחים ותפוזים לכל עבר באחוזים נאים ביותר. איש אינו זורק כמותו, איש אינו נע כמוהו, איש אינו מסיים ככה שוב ושוב.

הוא סיים את הפלייאוף עם 6.8 נקודות למשחק ב-60 אחוז מהשדה, לעומת 4.6 נקודות ב-45 אחוז מהשדה בעונה הרגילה ובאותן 14 דקות בממוצע למשחק. 2.07 מ' שנראה כמו 2.11, ארוך להדהים, שאם רק היתה לו יכולת להפגיז שלשה מזדמנת באחוזים טובים, היה נעשה אליל של ממש עד שאפילו מאמננו הסורר (כינוי חדש? לא נכחיש זאת) דושקו איוונוביץ', היה מעניק לו יותר מאשר 14 דקות למשחק לאורך העונה הזו.

כן, יושב טוב "מאמננו הסורר". אני מודיע בזאת על צירופו של דושקו איוונוביץ' לסדרת מאמנינו והוא ייקרא מעתה והלאה, כאמור, "מאמננו הסורר".

אין ספק וספק אין, שאליהו הוא על פי כל הקלישאות וההגדרות הגיבור הבלתי צפוי של משחק ההכתרה. יכולת אספקת הנקודות שלו בזמן קצר ידועה אמנם בכל רחבי אירופה, אבל להציב את שיא העונה שלך בליגה הספרדית (18 נקודות) במשחק החשוב ביותר של העונה? צריך להיות קר רוח ובשליטה כדי להגיע לזה, והאיש יודע מה הוא עושה על המגרש. והוא לא עשה את זה נגד מורסיה או אוברידורו אלא נגד ברצלונה, זו עם ההגנה החזקה והצפופה במיוחד.

איוונוביץ' חיפש לכל אורך העונה רכז שיחליף את פאבלו פריג'וני, שחקן שהיה חלק מבשרה של ויטוריה לאורך שנים רבות ונתלש ממנה על ידי ריאל מדריד בקיץ. הוא עבר דרך שון סינגלטרי ובגמר שיחק עם מילט פלאסיו, אבל הרכזים המתאימים ביותר היו שם מהרגע הראשון של העונה: מרסיליניו הוארטאס (אוקיי, לא מהרגע הראשון, פציעות, פציעות), ופאו ריבאס הרכיבו לו צמד לא רע בכלל, והסבירו שלא צריך ללכת רחוק: בסופו של דבר הם היו הפיתרון הטוב ביותר מול ריקי רוביו. שניים שמכירים אותו לפני ולפנים מהימים המשותפים בחובנטוד בדאלונה.

רוביו היה בסדר גמור הפעם, אבל ברצלונה נסדקה וניזוקה בשני ההפסדים הראשונים שלה בסדרה באולם הביתי. בשום שלב של הסדרה הזו היא לא הצליחה לפתח מומנטום אמיתי וארוך, וקאחה לבוראל חזרה שוב ושוב מכל חצי בור שנפער. ברכות למאמננו הסורר, שלחץ אגב יד בסיום לעוזרו לשעבר ומי שהחליף אותו, החבר פסקוואל, ולא התעלם ממנו או משהו כזה.

האם לחץ לידיים למנהלים הגדולים של ברצלונה, אחרי שזו פיטרה אותו לפני שנתיים וחצי? אתמהה ממושכות ולא אדע להשיב.

וטיאגו ספליטר, מה יש לומר. סדרה מוחצת נגד ריאל מדריד (18.4 נקודות ו-7.6 ריבאונדים), ואחר כך משחק מצוין במשחק האליפות נגד ברצלונה (14 ב-60 אחוז מהשדה וגם 13 ריבאונדים). האיש חגג עם דגל ברזיל בחדר ההלבשה, אולי גם בזכות הניצחון של נבחרת הביפ שלו. זה יפה, אבל טיפה צרם לי ובטח גם לאוהדיו בויטוריה-העיר. רבאק, אתה משחק בספרד כבר שנים על גבי שנים, נושא אזרחות ספרדית מזה זמן רב, קח איתך גם דגל ספרד על הדרך ועטוף את עצמך גם בו. מה יש, קשה מדי?

תארו לכם את ברד ליף או דריק שארפ חוגגים בחדר ההלבשה עם דגל ארצות הברית? לא יודע, מוזר לי. אולי הקטע כוון יותר לעיתוי בו הוא זכה באליפות והנבחרת שלו ניצחה במונדוביפ, אבל את מי הם ניצחו שם, את צפון קוריאה? כך או אחרת, אחרת או כך, ספליטר אמור להצטרף לסן אנטוניו בעונה הבאה אם אני מבין נכון, ואם לעזוב את אירופה אז לעזוב בדיוק ככה – ולא משנהבאיזה דגל הוא מתעטף אחרי זכייה באליפויות.

מעניין, אגב, מה היה קורה אם L-YAO-WHO היה שולף דגל ישראל בחדר ההלבשה ורוקד איתו, האם תומכי פלסטין אשר בחבל הבאסקים היו פורצים לשם ושובים אותו לעיני כל? לא צחוק.

ועוד מעניין אחד: עד כמה ליאור נהנה או לא נהנה שם? ברור שכרגע הוא מרחף, כן? אבל לאורך העונה, עם כל הפציעות, הישיבה הממושכת על הספסל, היד הקשה של מאמננו הסורר. האם הוא חי בשלום עם העניין? האם הוא מתגעגע ונכסף לארץ הולדתו ול-28 דקות במשחק עם מכבי ת"א ביורוליג? או שסכומי הכסף האדירים שמועברים לו לכיס, יחד עם הריחוק מהבית וההתבגרות ההכרחית כתוצאה מכך, הופכים אותו לנחוש וממוקד, אחד שיודע שהוא בראשיתו של הליך שעשוי להפוך אותו לטוב יותר, וכנראה שגם מבוקש עוד יותר,
בתום תקופת החוזה?

אתמהה ממושכות ונואשות ותשובה אמיתית לכך אין לי. לא יודע אם אפילו לו יש.

פרננדו סן אמטריו, לסיום. שתיים לברצלונה, שבע שניות וחצי לסיום. לוקח כדור והולך לסל כמו הגו טו גאי הכי מובן וברור מאליו. סל ועבירה (של טרנס מוריס, שבשניות האחרונות של המשחק, לפני הארכה, חתם זריקה של אליהו בשיא הגובה). חצי שנייה על השעון הוא קולע את זריקת העונשין ויש אליפות.

סן אמטריו. אולי השחקן הטוב והיציב ביותר של קאחה לבוראל העונה. 31 דקות במשחק, 10.9 נקודות ו-4 ריבאונדים. עושה הכל על המגרש. וגם נותן ציביון, זהות, מה שתרצו. מלים שמדברים עליהן לאורך עונה שלמה במכבי ת"א.

פורוורד בן 26 וחצי, הגיע לויטוריה אחרי שנים בויאדוליד ועוד קצת בג'ירונה. בעונה שעברה, כשהגיע לויטוריה, היו לו 16 דקות במשחק בעונה הסדירה ו-10 דקות בממוצע בפלייאוף. העונה, כאמור, כפול בליגה ופי שלושה בפלייאוף. אם יש מישהו שליאור צריך ללמוד ממנו בכל הקשור לסבלנות, התאקלמות, נחישות, רצון, עבודה קשה – זה בדיוק האיש.

שלומות ונצורות בשלב זה.