בהתחשב בכך שעידו קוז'יקרו עצמו אמר לפני מספר שבועות, שהאליפות של ג"ג הפקות ואירועים לא שייכת לגליל עליון אלא בעיקר לגלבוע, ושהקבוצה הנוכחית היא לא ממשיכת הדרך של גליל ההיא (לא מתחייב על הציטוט המדויק, אבל זו היתה רוח הדברים) – קצת קשה לומר בפה מלא שהוא חוזר הביתה.

הוא חתם לשנתיים בג"ג, זה נכון, אבל להגיד שהוא חוזר הביתה? לא יודע. יהיה נכון יותר לומר שהוא חוזר להסתחבק עם עמית גל, השריד האותנטי האחרון של הפועל גליל עליון. זו שגם קוז'יקרו מכיר מקרוב מאז היה ילד שנולד וגר קרוב מאוד לגבול הצפוני. זו שהיו לה אוהדים אחרים מאשר היום, ואפילו סגנון עידוד אחר ושירים אחרים. אתם ודאי זוכרים את שירי המשיח של אנשי צפת שהגיעו במשך שנים לכפר בלום. זוכרים גם את התופים של החבר'ה מקרית שמונה.

ועדיין, בהתחשב בנתונים, ג"ג הפקות ואירועים היא הדבר הכי קרוב לגליל עליון, הכי דומה, הכי חלק מבשרה באופן כזה או אחר. וקוז'יקרו, ששיחק שש עונות בגליל עליון, מצטרף. כשהוא יעזוב שם, אם יעזוב, הוא יהיה בן 34. ונדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שהוא אמר במספר הזדמנויות שירצה לסיים את הקריירה שלו בקבוצה בה גדל. ומה שהוא עושה עכשיו זה הכי קרוב לשאיפה שלו שהוא יכול לקבל, בתנאי הכדורסל הישראלי 2010.

אישית, אני מאוד אוהב מהלכים מהסוג הזה. שחקנים שגדלו במקום מסוים ועברו קבוצות לאורך שנים, הכי נחמד, יעיל, מכובד, יפה, סמלי ומתאים שיסיימו את הקריירה בקבוצה שנתנה להם את הבמה בפעם הראשונה. שעזרה להם להתפתח והשקיעה בהם מגיל צעיר מאוד ועוד בתקופת מחלקת הנוער. שחקנים שאין להם קבוצת בית ונעים מקבוצה לקבוצה כמעט בכל עונה או שתיים – איך לומר, זה קצת עצוב.

בעולם מושלם, ויכול להיות שכבר כתבתי על זה פעם, יותר ויותר שחקנים היו משחקים עשר שנים במקום אחד ונהנים מהרגע, במקום לחשוב מדי קיץ או שניים על שיפור תנאי שכר בכל מחיר ולאבד משהו מקשר הבסיסי שמחבר אותם לקבוצת כדורסל.

במקום להיות שכיר חרב או יועץ חיצוני, עדיף להיות שחקן בית שמביט מהמגרש על הקהל ומזהה בו את הרוקח מהשכונה, את הקצב, הספר והמכולתניק שלו, שכולם מגיעים שנים למשחקי הבית ויושבים ביציע כדי לראות אותו משחק. שמות כמו פראג'יסקוס אלוורטיס, וולטר מאניפיקו, אוגוסטו בינלי, חואן קורבלאן או איקסי בוכבינדר אמורים להדגים מצוין באמצעות הרזומה שלהם את הכוונה שלי.

אלא שלרוע המזל האוטופיה הזו מתנפצת מול העולם העכשווי שבחוץ, זה שבו אחת הדרכים הידועות להגדיל את השכר היא לעזוב למקום אחר, כי רכש מבחוץ נחשב אטרקטיבי במידה רבה יותר ממישהו שמצוי בכיס שלך. ככה רוב האנשים חושבים, למצער, וגם אם יש בכך אמת מפעם לפעם, זה חבל.

אני תמיד מעלה את הדוגמה הזו: תאומי המגדל בלול, אלי וקובי, היו עושים טוב יותר לעצמם ולקריירה שלהם אלמלא עזבו בזמנו את הפועל חולון והתחילו לנדוד בכל מיני מקומות, עד שפרשו בגיל צעיר יחסית ומוקדם מדי. השניים האלה היו צריכים לשחק קריירה שלמה, או כמעט קריירה שלמה, בהפועל חולון. כל קבוצה יריבה שהגיעה לחולון באותו זמן היתה צריכה לדעת, שיש לה עסק לא רק עם האוהדים הדומיננטיים של הקבוצה הזו, אלא גם עם צמד עבי בשר ורחבי לב שיעשו הכל כדי לשמור על הבית ולא לאפשר לאף קבוצה לצאת מחולון עם ניצחון.

כוחם היה בחיבור ביניהם, וביניהם למקום. ברגע שנפרדו והתפזרו, כל מה שהיה חשוב באמת הם עוד עשרת אלפים דולר במשכורת, ועוד שני ריבאונדים בשורה הסטטיסטית האישית.

זו תזה יפה ומעניינת, לא נכחיש זאת, אבל מעולם לא ישבתי בפגישות המשא ומתן בין הנהלת חולון לאחים בלול. לגמרי לא אתפלא אם בהיותם שחקני בית ותוצרי מחלקת הנוער ראו בהם שחקנים בטוחים, כאלה שלא צריך לשלם להם יותר מדי כי הם בלאו הכי אנשי חולון בנשמה. כשזה היחס העקרוני וזו הגישה, מתחילים הכעסים, התסכולים, המרירות וגם הנדודים.

זכורה לי התקופה הטובה ביותר של גיל 'והתרגיל' סלע בהפועל גליל עליון לפני שנפצע בגב והחמיץ תקופה ארוכה של פעילות. גליל רצתה להאריך לו את החוזה וגם הפועל ירושלים היתה בעניינים עם הצעה כספית עדיפה. כאן גם נכנס האופי האישי של השחקן, הכוונות שלו, המטרות שלו, הראש שלו. לו זה היה המקרה שלי, הייתי חותם מראש לחמש שנים נוספות בגליל תמורת שיפור סמלי של 10-15 אחוז מדי עונה, כדי להרגיש בכל זאת רצוי ומתקדם גם ברמה הכלכלית, ולא כמו אחד שיושב בכיס של ההנהלה ומפסיד בגלל הצעות טובות יותר ממקומות אחרים.

הבלולים, אם לחזור אליהם, די התנדפו, אם כי לקוז'יקרו, אם לחזור אליו, הלך יפה מאוד גם מחוץ לגליל. מהזכייה בגביע יול"ב עם הפועל ירושלים ועד להישגים אישיים כמו מלך הריבאונדים הישראלי פה ושם, יו נואו. הוא בפירוש כוח ממשי בצבע, ותיק יותר, חכם יותר ומנוסה יותר ומצטרף לג"ג עם המון חוויות ופחות מזה שיערות על הראש, שזו בדיחה שימי ריגרית, נניח, והתפלקה גם לי. נחיה אם זה.

העלטה טרם פגשה את קוז'יקרו, וכל עוד יש לו לב גדול כל כך היא גם לא תגיע כל כך מהר. אני מאמין שיש לו עוד שנתיים טובות לשחק, אולי יותר. יהיה כיף לראות אותו ממשיך לטמטם זרים בצבע, וגם חוזר למסגרת אירופית אחרי שנתיים שלא היה שם.

ובהמשך לכותרת של האייטמון הזה, הנה שלום חנוך עם שיר דרך.