מהפתיחה ועד לסיום עומרי כספי הבהיר באופן הכי חד, שמשהו אחר עומד לקרות כתוצאה מהמהלך האחרון של טל בורשטיין בפינלנד. אותו מהלך שהסתיים בהחטאה והפסד, או יותר נכון בכדור שמעולם לא הגיע לידיו.

מי אמור היה לחוש על בשרו את המסקנות האישיות של כספי, מתורגמות ל-30 נקודות וניצחון על נבחרת שטרם הפסידה?

בראש ובראשונה נבחרת מונטנגרו, שעליה יש להוציא את מלוא הזעם, אבל לצדה כל האחרים: השחקנים שלצדו, שיבינו מעתה והלאה מי בעל הבית האמיתי בנבחרת הזו; המאמנים שאולי נוטים לקבוצתיות-יתר כשיש להם שחקן שעולה על האחרים מבחינת יכולות אישיות, כמות אנרגיות ורצון לבצע את המהלכים המנצחים; הקהל, שיבין שהגיע לכספי-שואו וגם העיתונאים שאולי יתחילו לחפש אותו ולהשליך עליו אחריות במקרה של הפסד שני ברציפות. בטח אם לא ייקח כדור אחרון במשחק של סל לכאן או לכאן.

כספי שיפץ וליטש את ההופעה שלו, כשהוא לוקח את סך המרכיבים והופך ערב של 19 זריקות (כמו גאנר זר בקבוצת תחתית, למען האמת) ל-30 נקודות. סוחט עבירות, מגיע המון לקו, מתעלה בפתיחה, סוחף אחריו את הצלע השנייה (ליאור אליהו) ומלהיב את היציעים. זו לא הפעם הראשונה שהוא עושה את זה בקמפיין, אבל זו הפעם הראשונה שהדברים נראים כאילו הוא לא מכריח אותם לקרות ולא מאיץ בהם.

נהוג ומקובל ששחקן NBA שמגיע לנבחרת האירופית לוקח עליו את מרבית הזריקות ומקבל יותר דקות מאחרים. כספי התכוון בדיוק לזה מהרגע הראשון, אבל לקח זמן עד שנוצרה סינכרוניזציה בין הרצונות שלו לצרכים של הנבחרת. נגד מונטנגרו, בניגוד למשחק נגד לטביה למשל, או איטליה, הציפייה היתה בדיוק לזה: לראות את עומרי כספי שחקן ה-NBA משתלט על העסק וחוזר לאותה סדרת משחקים אדירה שהיתה לו בסקרמנטו אי-שם באמצע העונה שעברה, כשקלע יותר מ-20 נקודות בארבעה משחקים רצופים.

הלאה.

עומאר קוק משך את העין לא רק בגלל 0 מ-8 לשלוש, אלא לנוכח הסגנון שלו. הוא מעדיף מסירה כמעט בכל מחיר. למעשה, הוא מוסר גדול ומתוחכם. מהטובים שיש באירופה. זה בא באופן כמעט מוחלט על חשבון הרצון שלו לזרוק מבחוץ. רואים את זה כל כך טוב מהצד: שנייה של הססנות עוברת בכל פעם שהוא מבין שאין ברירה, וצריך לזרוק או לחדור לסל. נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שהוא עושה את זה בחוסר חשק מופגן.

יצא לי לראות משחקים שבהם קלע 15 ו-20 נקודות, אבל ברוב המכריע של המקרים הוא פשוט לא רוצה לזרוק. בערב שבו הוא נתקע על 0 מ-8, והזריקות האחרונות שבהן ממש רועדות תוך כדי מעוף הכדור לכיוון הסל, שמונה האסיסטים שלו נשטפים אל הים כלא היו.

זה מעלה שאלות לגבי היעדרו של הרכז הסרבי/מונטנגרי. פרטיזן בלגרד, זו של וויושביץ' בשנים האחרונות, הציגה רכז זר בארבע מחמש השנים האחרונות (ג'ראלד בראון, וונטיגו קאמינגס, מילט פלאסיו ובו מקאלב) וגם נבחרת מונטנגרו משחקת שנה שנייה עם עומאר קוק, ששיחק בכוכב האדום בלגרד בזמנו.

נכון שיש למונטנגרו שורה של שחקנים מצוינים בעמדות 4 ו-5 וזה יפה, אבל אפילו לא פוינט גארד אחד מקומי ברמה טובה ועל זה מדברים פחות. למעשה, אין לו אפילו מחליף ראוי והוא משחק 34-33 דקות מדי משחק. זה יישמע אולי ספקולנטי מדי, אבל שימו בהרכב של נבחרת מונטנגרו שחקן שלא מצא את המקום שלו בנבחרת ישראל הפעם - גל מקל כמחליף שמוריד את קוק ל-25 דקות בערב - והמשחק הזה מסתיים אחרת.

וקטנה אחרונה.

הכדורים של דייויד בלות'נטל, המכונה נעמי בפי פלגים מסוימים בעם, לא נכנסים. תהילתו של האיש יצאה על זריקות לשלוש לפני כל דבר אחר. נתוני הזריקות שלו מחוץ לקשת בחודש האחרון של העונה שעברה עומדים על 8 מ-33 (הסדרה נגד בני השרון והפיינל פור), 24.2% בלבד.

היתה פגרה, האיש נח, חזר וקיים סדרת משחקי הכנה שאותם אני מוציא מכלל חשבון, בין השאר כי לא כל הסטטיסטיקות משם זמינות וכי מדובר במשחקי אימון. לעומת זאת, בארבעה משחקים רשמיים בפתיחת הקמפיין, הוא עומד על 3 מ-10 (0 מ-4 בשני האחרונים).

חצי דרך עברה, נותר החצי השני, אני לא אשתכנע אף פעם, כנראה, שבלות'נטל נהנה מכל רגע שלו בנבחרת ואיכשהו, אולי למוד ניסיון מקיצים קודמים, התחושה הכללית היא שמבחינתו היה נחמד אם הסיפור הזה היה מסתיים מחר בבוקר. באותה נשימה אפשר לומר, שכל נתון חלש או לא מחמיא לגבי אחוזי הקליעה של נעמי הוא לא מייצג ויכול להתהפך בכל רגע נתון, יען כי בארבעה המשחקים הבאים האיש הזה מסוגל לעשות גם 10 מ-3 איכשהו.

חוץ מזה, אומרים שהסטטיסטיקה מתיישרת וכשפניני והלפרין קולעים לשלוש ב-60 אחוז כל אחד וכספי מתקרב ל-50, מישהו צריך למשוך למטה אחרת נבחרת ישראל היתה אלופת אירופה הראשונה עם רבע סנטר וקומבו-גארד שפותח בעמדה מספר 1.

שלומות ונצורות בשלב זה.