מה הביא את מאמננו העולה (הגולה לשעבר) להודיע בעיצומה של אליפות העולם, שהוא לא מתכוון להמשיך בנבחרת רוסיה?

זאת לא נדע.

ברם אולם בקריאה בין השורות, מאחוריהן, מלפניהן ומצדדיהן, מתברר שמשהו התקלקל בדרך. הרבה דברים אפשר להבין מהידיעות בעניין הזה.

למשל, שנשבר לו הזובון. יו נואו, קשה להיות על הקו ת"א – מוסקבה, או בכלל לחיות כל כך הרבה שנים בחוץ, קיץ-חורף-סתיו-אביב. שש שנים ברציפות הוא באירופה, למעט מספר חודשי מנוחה בארץ בין דינמו מוסקבה לאריס סלוניקי.

אפשר גם להבין, למשל, שהוא כועס ומוחה על יחסם של אנדריי קירילנקו וג'יי אר הולדן, שלא הגיעו לאליפות העולם וגם לא לאליפות אירופה בשנה שעברה. עם השניים האלה הוא זכה באליפות אירופה ב-2007. הוא יודע לאן הוא יכול להגיע איתם גם עכשיו.

ולמשל, שמשהו בפוליטיקה סביב הכדורסל הרוסי, אם לייחס אמת לציטוט הזה, לא נראה לו.

ואני שואל את עצמי: בכל זאת, בכל זאת, יו נואו, בכל זאת.

מה מביא אדם כל כך נוח לבריות כמו דייויד בלאט לשחרר הודעה כזו בעיצומה של אליפות עולם? הרי ברור לרוב האנשים שסובבים את העניין, שהוא על סף מיצוי. לאמן נבחרת זרה ובכירה למדי כמו רוסיה במשך ארבע שנים זה לא צחוק.

מה קרה שזה יוצא דווקא עכשיו? מה קרה עכשיו שלא יכול לחכות עוד מספר ימים, כשיסיים את אליפות העולם ואת ענייניו, והודעה רשמית ומסודרת תצא במשותף עם ההתאחדות הרוסית?

על כל אלה, על כל אלה (שמור נא לי אלי הטוב), אין לי תשובה רשמית או חד משמעית.

אפילו לא משוערת.

אבל כידוע יש לי נטייה פה ושם לקחת הימורים ארוכי טווח ולבחון אותם בראי הזמן, באמצעות הבמה המכובדת הזו. לא הכל פוגע, אם כי היו הצלחות מרשימות לאורך השנים.

ובכל זאת, הופתעתי מהתפתחויות רבות.

את סרינה פארגו, למשל, לא חשבתי שנראה כאן בעונה הבאה, אבל קרה מה שקרה עם מייקיל טורנס והנה הוא פה.

לא האמנתי שטל בורשטיין ישוב למכבי ת"א עונה אחת לאחר שחתם בפואנלבראדה, והנה זה קורה.

אבל היו גם הצלחות. וכמו שאישה לא מסגירה את גילה ומשקלה, לא אנפנף בהצלחותיי הנבואיות-משהו, כן?

כך או אחרת, אחרת או כך, עכשיו יש לי הספקלצה
חדשה לנפנף בה.

היא לא קשורה בהכרח לעיתוי דבריו של בלאט, אלא למצב ולשלב הנוכחי שבו מצויה הקריירה שלו. להערכתי, אין לו צורך עוד, לא נפשי וגם לא מקצועי, באימון נבחרת רוסיה, מרגע שהוא או-טו-טו חוזר לחיות בישראל.

הלך הרוח כרגע הוא כשל סגירת מעגל. עם נבחרת רוסיה, כנראה, יש פה סיפור של טורניר אחד יותר מדי. קיץ אחד יותר מדי.

אחרי שכבר היה באליפות עולם אחת, באולימפיאדה ובשתי אליפויות אירופה שבאחת מהן זכה בזהב, הרי שעוד אליפות עולם או עוד אולימפיאדה (לונדון בעוד שנתיים), עם מלוא הכבוד, מאתגרים פחות. פסה המוטיבציה. הבית כבר ממש ממש קרוב. חדל נסיעות ארוכות ומתישות. בטח אם יש פוליטיקה מסביב, או התערבות וניסיון של מאמנים ברוסיה להכביד על עבודתו או למנוע את בחירתו לתפקיד, כפי שנרמז כאן ושם ובכל מקום.

אני אומר ככה: בלאט חתם לשלוש עונות במכבי ת"א, ואם הכל יעבוד חלק הוא יהיה שם עד לרגע האחרון. בקיץ 2013 הוא מסיים עניין. הוא יהיה בן 54. לא גיל פרישה בהכרח, אבל גיל שעד אליו ראה הכל מלבד עבודה ב-NBA.

בתום שש שנים רצופות באירופה אין לי ספק וספק אין לי, שהעבודה בארץ באה בזמן מבחינתו. בתום שלוש שנים אולי תהיה לו אופציה להאריך חוזה במכבי לעוד שנה או שתיים אם ירצה ואם הקבוצה תצליח, או אולי לעצור את המחול המטורף הזה ולסגור עניין. יש אנשים שהולכים לפני הסוף, יו נואו. לא כל אחד חי על פי האגדה או מת על המגרש כמו יהושע רוזין ורלף קליין ז"ל.

בלאט מדבר שנים על רצונו ועל מחשבותיו לסיים עניין מתישהו, לא בעוד הרבה זמן. אני נוטה להאמין שהדיבור הזה יהיה קצת יותר רציני מאשר זה של רבי פנחס הגרשוני, שדיבר על עייפות מכדורסל אי שם ב-2000 ומשך עד 2010. אולי עוד ימשוך.

נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שבלאט יוצא אל הישורת האחרונה בהחלט. עכשיו, כשהוא בארץ, המטרה הגדולה היא להישאר ולא לעזוב. היעדים השתנו. פעם זה היה הפוך.

רק דבר אחד יוכל אולי להצית אותו מחדש, להדליק את האש ולהוציא אותו מכאן לפני שהוא מבצע הסבה כלשהי: הצעה מה-NBA לתפקיד מרכזי. ככל שהולך הזמן וחולף קשה להאמין שזה יקרה, אבל יש הפתעות בחיים. ובגיל 54 להיות פתאום מאמן טורונטו או מינסוטה או איזו סקרמנטו כזו, יכול להרגיש צעיר לגמרי.

אופציה אחרת שהוא יכול לכוון אליה, אם העסק במכבי מתפקשש או סתם מוצה וחלף זמנו: אימון נבחרת ישראל. מספיק חשוב, מספיק ברמה, משאיר אותו כאן.

ובקיצור, מכבי ת"א כתחנה סופית? לא נכחיש זאת, אף לא נאשר. גיחה נוספת לחו"ל ופרק ב' בחייו שם – זאת לא נראה. כה אמרתי, אני הקטן.

שלומות ונצורות בשלב זה.