אחרי לילה קצר בעקבות צפייה עיקשת בכל מחיר ובכל תנאי בזכייה ההיסטורית של רפאל נדאל באליפות ארצות הברית הפתוחה (היסטורית – יען כי ראשונה הינה וכי הפכה אותו לצעיר ביותר שמשלים זכיות בכל ארבעה הטורנירים המרכזיים) – אודה ולא אבוש, ואף אבוש ואודה במקביל, כי אני לא מוכן לעונת הכדורסל הקרובה.

בעוד שלושה וחצי שבועות מתחילה הליגה. יש רגעים שאני ממתין לה מאוד, יש רגעים שאפילו קליפת שום מעניינת אותי יותר. שלא לדבר על מוקדמות היורוליג והיורוקאפ שמגיעים לפני כן, ונכון לרגע זה אף אינם מצליחים לרתק כלבים עזובים.

זה יבוא, זה יבוא.

טורניר אוסישקין, שריכז עניין והתלהבות אצל אוהדי הפועל ת"א והפועל ירושלים בעיקר, אמור היה לסמן את תחילת העונה עבור פריקים כמוני.

אחת משתיים: או שאני לא פריק, וזו הנחה שאינה מתקבלת על הדעת, או שטורניר פתיחת עונה כזה לא מתחילים ביום של גמר אליפות העולם בכדורסל, ומסיימים ביום של גמר אליפות ארצות הברית הפתוחה. לתשומת לב המארגנים לקראת הפעם הבאה. נסלח להם הפעם. הם לא היו כאן כמה וכמה (וכמה!) שנים.

אם צריך לסמן את המוכנות שלי לתחילת העונה על סמך הנגישות, ההתלהבות, ההיצמדות, העניין והרצון להיות מעורב בכל מהלך ומהלך שהתרחש באולם בהדר יוסף – הציון שלי לעצמי קרוב לאפס.

ולא אמרתי מאיזה צד, כן? יש סיכוי שמדובר מהצד של המינוס אפילו. וחבל, כי לטורניר הזה יש פוטנציאל. חלק ממנו כבר מומש. מבט אחד ליציעים במשחק בין הפועל ת"א להפועל ירושלים הוכיח את זה בקלות. שלא לדבר על קטש נגד ליובין, רנדל ודאוול כשחקני ירושלים, קוז'יקרו בג"ג הפקות ואירועים. ופרינס צ'ארמינג הווווווווויל סולומון גם.

ובכל זאת, מבט בשידורים וניסיון להתחבר לא עלה יפה. היו דברים חשובים יותר. כולל להרביץ שעה וחצי טניס משל עצמי באוניברסיטת ת"א שם, יו נואו. יש חיים מחוץ ללשכה הנשיאותית והמוני העם, בנות ובנים, באים לחבוט במרץ לאור הזרקורים.

בנוסף, קלטתי בזווית העין את הידיעה על בואו של אלטון בראון לברק נתניה. אישית, אני חושב שהידיעה החשובה יותר היא למה חביב הסיפרה הנבחר והמכהן דנילו פינוק לא ממשיך שם. ואם אפשר אז גם לעבות אותה בפרטי פרטים מדויקים של תולדות הקיץ, בכל האמור לגבי המו"מ שכשל. מה בדיוק קרה, איך זה נפל, לאן הולך פינוק, מה הוא אומר, ומה טוען אלפסי. כל זה חסר לי.

היי, זה דנילו "היי" פינוק. לא עוד שחקן.

כך או אחרת, אחרת או כך, החתימה של בראון, שם מוכר כאן מעונת האליפות בהפועל חולון ואחר כך מהפדיחה הקצרה במכבי ת"א, גרמה לי לנסות ולהבין מי נגד מי, למה, כמה ואיך. נתניה יכולה לשמש דוגמה טובה. יש שם חמישה זרים, אף אחד מהם הוא לא טוני יאנגר, טוני וושהאם או מרקו קילינגסוורת'. גם לא פינוק, כאמור.

שמות? אריק מקולום (אח של אנדריי הרבע-אגדי מגבעת שמואל?), רון הווארד (בן דוד של בריאן המופלא מוילרבאן ואפס פילזן?) אדריאן בנקס (אחיין של ג'ינו המיתולוגי, או אולי תאומו של סדריק ממכבי ראשל"צ?) ורומאו טראוויס (שחייב להיות קשור איכשהו לטראוויס ווטסון או לפחות טראוויס מייז, האין זאת?). אלה הג'וקרים והאסים של נתניה.

בזרים של פעם אני מפגין יכולות, כמו שאתם רואים. סביר שבתוך מספר שבועות עד חודשים גם השמות החדשים יהיו חלק בלתי נפרד מעלילות כדורסלע-האתר (אם נחיה). אבל בינתיים, כרגיל בשלבים האלה של העונה, התחושה היא כזו:

בחחחח, פחחח, גחחחחחח, רררררר. לא מעניין ולא רצוי.

אני יודע שזה ישתנה. זה ברור לי. שהרי אין כמו ליגת קזינו, וכמו ליגת קזינו אין. עליה נחיה, עליה נמות, עליה נגחך ואותה נפאר.

פשוט, אחרי כל כך הרבה ראלים של 20 חבטות ומעלה ברמה הגבוהה ביותר בעולם, בין שניים מהשחקנים הכי טובים שיש, וכל זה בשלוש בלילה ובשידור חי, אי אפשר לרדת לרמות של ענייני דיומא. אי אפשר. דרושה תקופת צינון של יממה לפחות.

לפחות, כן?

אבל הקטע הזה של חילופי הזרים הסיטוניים הוא מהמציקים, המעצבנים וכנראה שגם הבלתי נמנעים במציאות של הכדורסל שלנו. חבל מאוד, לא נכחיש זאת.

מקולום, הווארד, טראוויס, בנקס. אורחים לרגע.

פייייי קיבינימט. כמה חשובה ההמשכיות, כמה.

העיקר שאריק אלפסי יישאר. למי הוא יכוון עכשיו את ה"היי" הקבוע שלו בפסקי הזמן, זו השאלה האמיתית כשמדובר בברק נתניה של העונה הקרובה.

כל השאר פחות חשוב.

שלומות ונצורות בשלב זה.