הם עמדו במרכז המגרש, הניחו ידיים והשמיעו קול תרועה שלא נקלט במדויק ביציע, אבל כל כולה סימלה ניצחון ואושר. חבורה של ילדים בכתה ו' שניצחה במשחק הליגה הראשון שלה לעונה זו. הם משחקים באולם חדש, ממוזג ומפואר. בגיל הזה שיחקתי על בלטות והיציעים היו מעץ. ואם ירד גשם המשחק בוטל.

חיוכים נפוצו לכל עבר שם, במעמד שימת הידיים. ההורים מחאו כפיים נמרצות ונצורות, במיוחד לאורך החלק האחרון של המשחק בו רמת גן הרביצה ריצת 2-9. תחושת אחדות באוויר. קולקטיב משכר שאפילו אינדיבידואליסטים גמורים מוצאים בו מקום להרים את הרגליים למעלה ולחוש בנוח.

הייתי אדיש יחסית לאורך המשחק. כמעט כהרגלי, בעצם. אבל אז, אחרי ההתגודדות הזו והחיוכים, באה הלחלוחית הקלה והשתלטה לרגע על העיניים.

לאושר הזה, הרגעי, החמקמק, אני מתגעגע עוד מהימים שהפסקתי לשחק בעצמי בגלל פציעה. אין דומה לו. יש אושר מסוגים אחרים שיצא לי לחוות. את ההוא אני עדיין מחפש ולא מוצא. כנראה שהוא התיישב בול בנקודה ההיא בזמן. נוצר מתמונת מקום, נגע לחבורה שהיתה ואיננה עוד.

הקבוצתיות הזו, החיבור הזה, האסיסט המושלם שמסתיים בסל קל, החטיפה שהופכת לשתי נקודות ומרימה את האבא או האמא הגאים ביציע. ההתחלתיות, הבתוליות, צעדים ראשונים במסע ארוך שרבים ינשרו ממנו בדרך. ואלה מסוג הדברים שרואים מול העיניים, מבלי לדבר על התורה שמרביץ המאמן לפני משחק בחדר ההלבשה, על הנסיעה למשחק חוץ, על הדריכות, המתח, ההתרגשות והלחץ שלפני משחקים. אלה פרטים קטנים שמחברים שחקן למשחק.

בסך הכל קט-סל, נכון. מול 12 אלף צופים בגמר הפיינל פור, נניח, הכל יותר גדול, אבל אני מאמין שהתחושה בבסיסה היא אותה תחושה. איזה עונג. ואז באמת מבינים שלא חשוב מי קלע, כמה קלע, איך קלע. חשוב מה שנשאר בלב ובראש. התחושות, הזיכרונות, החוויות והרגע החמקמק הזה.

אז כמה קלע איתי סלע הפלאי?

משהו אתם. הרגע אמרתי שזה לא ממש חשוב, לא?

וחוץ מזה, הוא לא אוהב שאני נכנס לו לחיים. גיל ההתבגרות מתחיל היום כבר ב-10 אומרים אלה שיודעים. איתי מתקרב ל-11 וחצי. תבינו מה שתבינו.

ובכל זאת, הערה כללית כדי לא להשאיר באוויר את הנתינים שקראו פה אייטמונים בשנים האחרונות ומתעניינים בשלומו של הילד ובהתפתחותו כשחקן.

התנועה עם כדור השתפרה. הוא זז טוב יותר. גם הביטחון בכדרור. מזכיר לכם שמדובר בילד הכי גבוה בקבוצה שמשחק כרכז רוב הזמן. עדיין לא אתלטי במיוחד, אבל מי אני שאדבר – הייתי הכי לא אתלטי שאפשר.

ראיית המשחק שלו בקו עלייה מתמיד ואיתה יכולת המסירה. אני עדיין מתקשה לתפוס איך יצא לי (לי!) ילד ימני ולא שמאלי. הצעד וחצי ימין שהוא הדבר הכי טבעי מבחינתו, כל כך לא טבעי עבורי אפילו סתם במבט מהיציע.

יש מהירים ממנו, זריזים ממנו, אגרסיביים ופיזיים ממנו כבר בגיל הזה, אבל הוא ממש בהתחלה. וכשהם ייתקעו על 1.81, הוא יסתובב סביב 2.02 או יותר וימשיך להתפתח פיזית. עדיין ילד. אם נחיה גם נראה. וגם נמשיך לדבר עליו כי יכול להיות שכבר עכשיו עברתי את הגבול שמותר לי.

שלומות ונצורות בשלב זה.