טען לא מזמן רן בורוכוב-פרקינסוב, כי לא יעזור כלום: סחור-סחור הוא בלוף-בלוף. כה אמר הבורוכוב. דבריו הובאו נדמה לי, על אף שאינני, אחרי המשחק הקלוש וחלוש שלו ושל מכבי ת"א בויטוריה-העיר.

אני מנסה להתמודד עם האבחנה הזו. אחרי הכל, הבן אדם הרביץ בשני המשחקים האחרונים, אשקלון וז'לגיריס, 48 נקודות ב-38 דקות. והרי הדבר אינו פשוט לביצוע גם על ידי אלילי אמת ולא רק נביאי שקר.

נכון שרודני ווייט קרע את הליגה הסינית עם 30-25 נקודות למשחק באותו מספר דקות, אני מניח, והגיע לכאן והתברר ששום-כלום וגם כלום-שום. כלומר, יש דבר כזה בלוף-בלוף. אבל כמה סחור-סחור אתם מכירים? הוא לא עוד שחקן. לא שחקן רגיל. גם השיפוט לגביו הוא אחר, או צריך להיות כזה.

אני לא ממהר לגזור את דינו של החבוב באיבחת מקלדת. מכיר את עברו, מכיר גם את ההווה שלו. יודע שלא הצליח לייצר יציבות או פריצה משמעותית ולאורך זמן. מרגיש, עם זאת, תחושה מעט שונה באוויר לגבי סיכוייו לפרוץ מחסום או לפרוח בתקופה הקרובה.

חוץ מזה שיחסית ליווני יש לו אנגלית טובה.

לא נפרגן? הוא גם די מסלק את המראיינים שלו כמו זבובים. כלומר, ניגשים אליו – שזה מצביע על אומץ בפני עצמו – ואז הוא דופק חתיכת קילומטרז' של קלישאות כאילו בכוונה. רק שיילכו. רוצה לומר: עזבו אותי, בחייאתכום. אף פעם לא ראיתם סוס יאור מול העיניים? הנה, ראיתם. עכשיו לכו. וכן, בלאט הוא מאמן גדול, אני נהנה בתל אביב, הקהל פה נפלא ולא משנה לי כמה אני קולע, העיקר שהקבוצה מנצחת.

ואני אומר ככה: בלוף-בלוף או לא, הוא הסיפור המרכזי בעונה זו ואני כבר מאיים ומזהיר שאני מתכוון לשקוע בו לא מעט.

מסביב נשמעים דיבורים על כך שהאיש לא יכול לשחק יותר מרבע אחד ברציפות, או עשרים דקות בערב, אבל גם אם זה מדאיג את אנשי מכבי ת"א (עד שיביאו שחקן פנים נוסף), זה שולי בעיניי כמתבונן מהצד. אותי, להבדיל מאוהדי מכבי ת"א, פחות מעניין אם סחור-סחור יוביל את הקבוצה לפיינל פור האירופי או לא. מבחינת רובם, יש להניח ואף להניח יש, אם הוא יוביל אז הוא שחקן. ואם לא - הוא גימיק.

הסיפור הוא אחר. אל מול עינינו מועברים שיעורים מרתקים בהטמעת שחקן נדיר, יחיד מסוגו, לתוך קבוצה שאיש משחקניה מעולם לא שיחק עם מישהו כדוגמתו. עזבו לרגע את המעקב הקבוע אחר תוצאות המשחקים. מכבי ת"א כולה, צוות מקצועי ושחקנים, מתמודדים בתקופה הזו עם אתגר עצום: לחפש ולמצוא את הדרכים הטובות והמתאימות ביותר להפעיל בהצלחה שחקן מזן מאוד מיוחד.

איך מוסרים לשחקן כזה? לגובה? דרך הרצפה? ימינה? שמאלה? איך נמנעים ממסירות שקופות מדי שהגנת היריב תקרא בקלות? לאיזה צד הוא מעדיף להסתובב כשהוא מקבל את הכדור? באיזה צד של הצבע הוא מרגיש טוב ונוח יותר? איך פותרים מצב שבו ההגנה מציבה שחקן לפניו? לאן צריך לנוע כאשר הוא מתחיל את התנועה שלו? ואיך מגיבים אם קבוצות בעלות יוזמה ותושייה ידביקו לו שמירה כפולה מתחילת המשחק, ולא רק מפתיחת הרבע השלישי כפי שעשתה ז'לגיריס?

השאלות האלה הן רק חלק קטן ממה שמכבי ת"א עוברת כרגע. נכון שרצוי שחקן נוסף בסגל, כדי לעבות את מצבת הגבוהים. נכון שלא היה מזיק רכז משחק שמנהל את העסק ביד בטוחה ולא צמד גארדים מלאי אנרגיות מטורפות כמו פ"פ, שפעם לוקחים אותך למעלה ופעם מורידים אותך למטה. או אולי סקורר מוכח, שיוכל לקחת על עצמו אחריות כשהקבוצה נתקעת.

תמיד אפשר לדבר על מה שחסר, אבל בין כל השאלות האלה ישנו עניין אחד ברור: ככל ששחקני מכבי ת"א ידעו לתפעל את סחור-סחור טוב יותר, לקבוצה יהיה סיכוי להגיע יותר רחוק.

ככל שמאמננו העולה ועוזריו ידעו לתזמן את דקות המשחק שלו הקבוצה תהיה טובה יותר.

ככל שניתן יהיה לשמור עליו מביצוע עבירות מיותרות, או לרפד לו את האגו באמון מצד המערכת, לימוד טריקים קטנים ושיפור הכושר הגופני, הרווח יהיה של מכבי ת"א. אולי אפילו יצליחו לגרור אותו לממוצעים גדולים יותר מבעבר בקטגוריית דקות המשחק.

יש כאן הזדמנות עצומה לא רק מצד המועדון, אלא בעיקר מצד השחקן עצמו. וסחורצאניטיס, שכבר התמודד עם דיכאונות ספורטיביים ובעיות השמנה קשות מאוד, ואפילו ירד מהמסלול לכמה חודשים וכלל לא שיחק, יודע את זה טוב מכולם.

באולימפיאקוס הוא היה אחד מצוות מעובה של גבוהים. אבל גבוהים-גבוהים, כן? בדרך כלל הוא עם ה-2.06 שלו היה הנמוך מבין רביעיית שחקני הקו הקדמי שאולימפיאקוס הקפידה להציב בסגל שלה.

גם שם הוא היה שחקן של נקודה לדקה, או קרוב לזה, אלא שבמרבית ימיו ביוון המספרים היו קרובים יותר לסדרי גודל של 10 נקודות ב-13 דקות, ולא ל-20 נקודות ב-18 דקות כמו שיוכל לקבוע לא מעט פעמים העונה, ולא רק בליגת קזינו.

שם היו קרובים להתייאש ממנו ומהרגליו. כאן מתייחסים אליו כאל שחקן מרכזי ולרגע לא חושבים להרים ידיים. או ככה לפחות נראה כרגע.

עד שיגיע שחקן פנים נוסף, אם וכאשר, עדיף בעל אוריינטציה הגנתית, מכבי מתנסה בהפעלה מאסיבית של הסוסון. היא תעשה את זה מול כל קבוצה כמו ז'לגיריס שתעמיד הגנה לא חכמה מולו במשך דקות רבות מדי. בינתיים, בכל פעם שהוא ימצא עצמו באחד על אחד הוא ייקח כדור לסל ובצדק. אחוזי הקליעה שלו מטווחים קצרים מצדיקים גם 20 זריקות במשחק אם צריך. ויפה אמר מאמננו האדמוני לשעבר כאשר הגדיר את גישת ז'לגיריס לעניין כהפקרת השחקן השומר כצאן לטבח.

סופוקלס (אני מאמץ בהחלט את גישת הנתין המכובד יותם, ולא קורא לו יותר סופקליס) לקח 13 זריקות והגיע לקו 9 פעמים נגד קובנה ב-21 דקות. אלה מספרים שד'אור פישר, אמנם שחקן פנים מסוג אחר וסגנון אחר, קיווה להם במשך עונה שלמה ולא השיג כמותם אפילו אם קיבל יותר דקות על המגרש.

אחרי גמר גביע הליגה במלחה, שהסתיים עם שורה נדירה לסחור-סחור (0 נקודות, חמישה אסיסטים, 12 דקות), התעוררה נטייה לחשוב שהוא יכול להתכוונן בקלות וכמעט על פי בחירה פרטית למוד של מסירות ולמוד של זריקות. זו הערכה שמתבססת על כך שאינטליגנציית המשחק שלו מביאה אותו להחליט מתי עדיף להתגושש בדרך פנימה, ומתי רצוי לשחרר שחקן לקליעה.

בינתיים, למעט אותו משחק במלחה שבהן הוא פעל בקיצוניות לכיוון המסירה, לא ראיתי אותו מחפש למסור באופן מיוחד. לא נגד ויטוריה כאשר דברים חרקו, וגם לא נגד ז'לגיריס כשזרמו. אם וכאשר קבוצות יתקיפו אותו בדאבל אפ אגרסיבי וסחור-סחור יוכיח שהוא מסוגל למסור החוצה בעקביות, יש למכבי ת"א סיבה להביט קדימה באופטימיות (מותנה כמובן גם בחברים פ"פ, שיואילו לפעמים לקלוע איזו שלשה).

בינתיים, הכל "אם ואם". עזבו לרגע את מימד ההיסטריה או האופוריה השבועי מדי חמישי בלילה וצאו וראו: יש כאן סיפור מסקרן על שחקן שמנסה להגיע להגשמה מלאה לראשונה בקריירה שלו, ועל קבוצה שעובדת כדי לעזור לו לעזור לעצמה. מבחינתי, זה מספיק טוב כדי לעקוב בעניין.

האין זאת?