שלום,

מי שיעיף עוד מבט על סל הניצחון שהושג בקובנה, יוכל לראות שהיה במהלך האחרון תעלול יפה ונחמד.

צ'אק אידסון הלך לכיוון הפינה, ובכלל לא הסתכל לעבר המגרש. ואז, בדיוק כאשר נראה היה שהוא כלל אינו מעורב (מה שהצליח להטעות את שומרו, שהתחיל לסגור פנימה), הוא נהיה לפתע ממוקד לחלוטין, קיבל את הכדור וצלף בלי בעיה. מהלך פשוט, אך גם מבריק.

אפשר להבין מכך שזה היה מהלך מתוכנן, בניגוד לשלשה אחרי ריבאונד ההתקפה, שהביאה לניצחון על חימקי (מהלך מרשים בפני עצמו).

ההתקפה האחרונה ניצלה את החשש של הליטאים מספיגת סל ל-2 נקודות, שגם כן היה מכריע את המשחק. כל הכבוד על המחשבה בתכנון ועל קור הרוח בביצוע. לא רואים הרבה דברים כאלה.

נעם

וכל הכבוד לך על ששמת לב. לא ראיתי את בזמן אמת, גאווה גדולה היא שנתין כדורסלע נאמן כמותך קלט את העניין בין אם בזמן אמת או בשידור חוזר, ומיהר לבשר לעם כולו.

מעבר לכל הדברים הנכונים שהזכרת, אני מציע עוד זוויות לעניין. ריישית כל, כמו שנהגה לומר סבתי מרים עליה השלום, בדיוק לעניינים קטנים מהסוג הזה מתכוונים כשאומרים, שהקבוצה צריכה להתחבר יחד ולכן צריך להמתין בסבלנות. תיאום מצוין בין צ'אק "באז לייטיר" אידסון, שמוציא עצמו מהמהלך, כביכול, לבין פארגו שיודע שאידסון נמצא שם ממילא ובעוד שתיים-שלוש שניות ישוב להיות מעוניין בנעשה.

זה דבר אחד.

דבר שני: הטריק של אידסון לא חדש ולא רשום על שמו. הרבה מאוד שחקנים עשו ועושים אותו. החוכמה היא להשתמש בו בזמן. לפעמים צריך להיות גם שחקן תיאטרון טוב ולא רק שחקן כדורסל. להטמיע את טריק האדישות, ההתעלמות, ה"אין לי שום כוונה להיות מעורב במהלך הזה" שמטעה את השומר ואז להתפנות לקליעה חופשית, מקובל ומוכר בעיקר אצל קלעים וסקוררים.

מי שהיה אלוף בזה הוא דורון ג'מצ'י בזמנו. ואני מזכיר לכם בהזדמנות זו אייטמון שעלה כאן לא מזמן ובו מנותח אותו סל ניצחון של ג'מצ'י על חשבון גיל 'והתרגיל' סלע, בחצי גמר גביע המדינה ב-1996.

קטע קצת אחר, אבל שייך לאותה משפחת טריקים, פחות או יותר. ג'מצ'י צעד לכיוון אחר ונתן לשומר שלו ("התרגיל", כן?) לחשוב שהוא יוצא להקפה מסביב לחסימה, כדי להשתחרר לזריקה נוחה בצד השני של המגרש. ואז בא אותו שינוי כיוון מהיר, ניעור "התרגיל" מעליו (בעבירה, רבאק, בעבירה!) וסל ניצחון.

מעל לכל דבר אחר – יש כאן מיומנות גבוהה, אינסטינקט חייתי ובעיקר המון-המון שנות ניסיון על המגרש.

אני חושב, שיותר מאשר פארגו ידע בוודאות שאידסון יחכה לו שם, אידסון הוא זה שידע שאם ימצא דרך להתפנות לזריקה, פארגו, שהיה בעיצומו של מהלך החדירה שלו לסל, ימצא אותו לזריקה.

כך או אחרת, אחרת או כך, זה בדיוק מה שקרה.

כבוד ויקר לאידסון על המהלך, כבוד ויקר גם לך נעם, על ששמת לב. מהלכים קטנים עושים ניצחונות גדולים. זו קלישאה שאפשר להימנע ממנה בדרך כלל. הפעם – מומלץ להשתמש בה.

ובעניין אחר לגמרי, אם כי גם הוא קשור למשחק בקובנה. ביתרון ליטאי ב-7 נקודות באמצע הרבע הראשון, החל המאמן פטרוביץ' להחליף שחקנים ותוך זמן קצר הציב חמישייה אחרת לגמרי. מכבי צמצמה, השוותה וגם עלתה ליתרון.

עפר שלח עלה על העניין בזמן אמת. בהמשך, כאשר המאמן הסרבי של הליטאים המשיך להפתיע בצוותים שנראו שגויים, הוא גם טען, באמירה נדירה, שזה ההבדל בין מאמן לליצן.

אני לא יודע אם כולם חושבים אותו דבר, או שאחרים מצטרפים לשלח בעקבות דברים שאמר. הסיפור הזה, עם פטרוביץ' שהחזיר את מכבי למשחק במו ידיו, חזר גם אצל כותבי טורים כמו אדלשטיין, מליניאק, ג'מצ'י.

הנה עוד אפשרות, קצת היפותטית אמנם, לחשוב על הדברים. התוצאה היתה 7:14. דקה חמישית או שישית במשחק. מכבי ת"א חזרה בכל משחק שפיגרה בו העונה, למעט משחק פתיחת העונה בויטוריה, אי אז בתחילת הדרך. היא חזרה כי היא קבוצה שחוזרת. קבוצה עם אופי קשוח. קבוצה נחושה. עם או בלי טעויות של מאמן יריב. קבוצה יותר מחוברת וטובה, בסופו של דבר.

אני טוען, וברור שאי אפשר יהיה להוכיח את זה לעולם, שמכבי היתה חוזרת גם אם הפער היה 12, נניח, בדקה השמינית, וגם אם המאמן לא היה מגזים בחילופים או בוחר בעיתוי נכון.

בקיצור, פטרוביץ' טעה, זה נכון, אבל לא תמיד טעויות של מאמן יריב קריטיות יותר מהאופי המנצח של הקבוצה שלך. וברוב המקרים, טעויות בדקה ה-6-5 של משחק לא קובעות תוצאה של משחק שלם ולפעמים אפילו לא את הלך הרוח שלו.

בקלות אפשר לייחס את הפתיחה הבינונית ומטה של מכבי, למשל, לחבלי קליטה ראשונים באולם חוץ קשה ביורוליג, אחרי חמישה משחקי בית רצופים בנוקיה-ההיכל. מכבי שכחה מתי בפעם האחרונה היא שיחקה מחוץ להיכל. סתם דוגמא, כן? לא הכל הוא שחור לבן, ולא לכל דבר יש סיבה אחת.

בהזדמנות זו צריך להודות, שקשה לסמוך על דוואן קולינס, רכז עם יחס אסיסטים/איבודים שלילי לאורך כל משחקי העונה. לא הייתי סומך עליו בניהול משחק, לא בהובלת כדור וגם לא בשמירה על קפיץ כמו "סרינה". היו לו בפירוש שנים יפות יותר.

זוטות ונצורות לסיום:

שמעתי את פארגו בעבר מנסה לנער מעליו השוואות לוויל ביינום. ובכל זאת, הדאנק פצצה של פארגו בירידה למחצית היה הכי ביינום שיש, כולל הקלות שבה עבר את קולינס בדרך לסל. מה גם שהטביע מעל מירזה בגיץ', סנטר בגובה 2.20.

בחו"כ גדול לצ'אק אידסון על שפתח את קו הרוחב למרטינאס פוצ'יוס, במהלך שהעלה את קובנה ליתרון בנקודה, 19 שניות לסיום.

כבוד ויקר לדייויד בלו, שהחטיא אמנם את זריקת העונשין השנייה שלו, אבל חטף כדור מהחבר מירזה בגיץ', אחרי שהסנטר לקח את ריבאונד ההגנה. בכך נמנע כל סיכוי למסירה לאורך כל המגרש ואולי שוויון או סל ניצחון לקובנה, בשלוש שניות ומשהו שנותרו.

אלה היו 850 גרם טקסט של סופשבוע.

שלומות ונצורות בשלב זה.

ולא פחות חשוב: רן בורוכוב-סוקולוב הוא קפטן נבחרת ישראל בקראטה. זכרו זאת.