אני רוצה לצאת בגילוי אישי, ברשותכם. התרגשתי אתמול אחרי המשחק בין מכבי ראשל"צ להפועל חולון. התרגשתי מאוד. זה היה המשחק הראשון העונה שגרם לי התרגשות אמיתית של אוהד ספורט, כזו שכמעט שכחתי מה משמעותה ומה היא עושה.

אולי לא צריך להגזים: זו היתה התרגשות קלה בלבד, אם כי נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שלחלוחית קלה עמדה לרגע בעיניים. לך תבין, לכי תביני.

זה קרה כשדני פרנקו הגיע לעמדת הראיונות בסיום. אני חושב שהוא היה נרגש במיוחד, יותר נרגש מאשר אחרי ניצחון שגרתי. בעצם, בחולון שלו, זו של העונה וגם בקדנציה הקודמת שהסתיימה בזכייה בגביע המדינה, אין משהו שגרתי.

טל היינריך הפלפלית ראיינה אותו ואני כמעט משוכנע, שאלמלא היו שם מצלמות ואם הראיון היה נמשך עוד דקה או שתיים ופרנקו היה מתגבר על הביישנות הטבעית, הוא פשוט היה דומע שם כמו ילד.

חולון הובילה רוב הזמן. רק באמצע הרבע השלישי פחות או יותר, אם אני זוכר נכון, ראשון לציון לקחה יתרון ראשון ועלתה עד ל-8 הפרש. חולון חזרה גם מזה. ושוב פיגרה, ושוב חזרה. אבל אלה דברים רגילים שקורים בכל משחק. לא בגלל זה היה פרנקו כל כך אמוציונאלי בסיום.

"זה היה השבוע הכי מחורבן שהיה לנו" אמר פרנקו בסיום, והתכוון לשבוע שבו האימונים לא היו אימונים וההכנה לא היתה הכנה. בלי ג'יימי ארנולד הפצוע. בלי בריאן טולברט שסיים את דרכו ופרנקו רצה להשאיר אותו, אבל לא היה כסף. עם רוברט הייט שחזר בבוקר המשחק משהות של כמה וכמה (וכמה!) ימים בארצות הברית. ועם שתי החטאות ליי-אפים לגמרי לבד של מורן רוט וריץ' מלצר במהלך המשחק. 4 נקודות בטוחות לגמרי, שהפכו לכלום.

ובסיום, מהלך מנצח ואסיסט של רוט לליי-אפ של קאסיב פאוול עם הבאזר. ניצחון גדול, שגרם למאמן לקפוץ על רוט ולקהל לצאת מדעתו. כל כך הרבה לחץ ותסכול ועצבים וכאב לב השתחררו בסיום, שהיה קשה להישאר אדיש. אגב, טולברט ישב ביציע. אין לי מושג לגבי תוכניותיו, אולי הוא המריא בלילה לארצות הברית, מי יודע. אם הוא כאן – מוכרחים להשאיר אותו. חולון צריכה עוד גארד לרוטציה. מוכרחים, מוכרחים להיות שמח.

רוט הרביץ שיא קריירה (25 נקודות) ו-8 אסיסטים. היו לו 11 מ-11 מהעונשין. נשמע עליו בהמשך השבוע ב'חביב נולד'. הייט קלע 27 והוריד 9 ריבאונדים. שניהם משחקים כמו שני היפראקטיביים שלעיתים מאבדים שליטה על עצמם.

זה כל היופי, למען האמת. לא רק בהם. גם בהפועל חולון כולה, שהמשחק שלה מושפע מאוד מהיכולת של שניהם באופן ישיר. איכשהו, ריץ' ופאוול מאזנים קצת את העסק בכל הקשור ליציבות.

יש לי בקשה מרוט: כל עוד הקבוצה הזו קיימת, תישאר ואל תלך לשום מקום אחר. בקשה לא קלה משחקן שבכל עונה מחליף קבוצה.

יש לי גם בקשה מהנהלת הפועל חולון: כל עוד הקבוצה הזו קיימת ורוט הוא במקרה שחקן חופשי שסיים חוזה אצלכם, הוא הראשון להיות מוחתם עד לפרישה.

סגרנו?

כל כך מתאימים, חולון ורוט. והוא כל כך מזכיר את ישראל אלימלך במובנים מסוימים. זה פשוט המקום הכי נכון מבחינתו להיות בו. והייט – הוא אחד הפרחחים הגדולים ביותר בליגה הזו מבחינת סגנון המשחק שלו. יכולות התקפיות אדירות, מהיר מאוד, גם קליעה, גם חדירה, גם הובלת כדור, גם ריבאונד, גם המון תעוזה וגם המון ברדק. אני חושב שמתחת למעטה הפרצופים הלא מרוצים שהוא משדר, מסתתר שחקן נהדר עם לב גדול מאוד שרק רוצה שיבינו אותו. מסוג האנשים שצריכים ליטוף, כנראה. אז שיקימו עבורו פינת ליטוף, מה יש. העיקר שיבוא חד ומרוצה למשחקים.

אם לחזור לרוט, הרי שהוא לא נופל מאף רכז בליגה הזו. לגל מקל יש יותר שיק, הוא מזכיר במשהו את דורון שפר על העיניים הכחולות שלו ואפילו בטונים היאכנעיים-משהו של הדיבור. יוגב אוחיון הוכתר כבר בגיל 16 לרכז הבא של ישראל. אבל אינטנסיביות כמו שיש לרוט אין להם וספק אם תהיה.

זה לא משהו שבא עם הגיל, לדעתי. כזו אינטנסיביות יש (אולי) רק לשמוליק ברנר ודרור חג'ג' מבין הרכזים הישראלים. אנשים שמוגדרים מראש כסוג של אנדרדוג. אולי אלה רגשות קיפוח שהתבשלו לאורך השנים כי לא האמינו בהם מספיק, וכשהם מתפרצים הם סוחפים כל מי שנמצא על המגרש.

ואולי, בעצם, זו לא ההגדרה הנכונה. מה אני יודע.

כך או אחרת, אחרת או כך, פה ושם יש לרוט מניירות שמזכירות שחקן ביפ, בואו לא נברח מהאמת, אבל אם לשכוח לו לרגע את הפאשלה המיותרת הזו, הוא שחקן שכיף לראות. כולל ואולי אפילו במיוחד לאורך הדקות שבהן הוא נלחם עם עצמו, כששום דבר לא הולך לו.

אתמול היו למעשה שני מורן רוט על המגרש – זה שדפק לחולון מהלכים פשוטים, וזה שלקח אותה על הגב, לא נכנע, לא ויתר ובסופו של דבר גם הביא ניצחון מבעד לערפל שאיים לעטוף את הקבוצה הזו בשלבים מסוימים. המורן האמיתי, המבוגר יותר והיודע מה הוא רוצה, הופיע למהלכי הסיום וניצח את המורן האחר.

את רוברט הייט אשמור ל'שחקן על השולחן' בהזדמנות. יש מה לומר.

חולון שיחקה עם שני שחקני ספסל, למעשה. ניר כהן שקיבל 27 דקות וקלע שתי נקודות, ועידו סטולרו שקלע שלשה בשבע דקות שלו על המגרש. כבר סיכמנו כאן פעם שפחות זה יותר, אם כי לא מחזיק מעמד לאורך זמן. די דומה למה שקרה לבני השרון (בלי ששוווון – ושמחה, ועדיין בלי באסטון) נגד מכבי ת"א.

ובקיצור, המשחק הזה נכנס לטופ 5 מבחינתי של הסיבוב הראשון לצד מכבי ת"א נגד בני השרון, אולי ג"ג מנצחת בחולון ו . . . הממממ, הממממ, לא זוכר כרגע משחקים אחרים.

היידה חולוניה? לא נכחיש זאת. השאירו טעם של עוד.