רו"ח ד. שמיר לקח פסק זמן בסביבות שלוש דקות לסיום המשחק בחולון. הפער עמד על 18 נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, והוא הסביר לשחקנים מה לעשות.

בדקדקנות רבה הוא עשה את זה. בהקפדה. אפילו הגביר את קצב הדיבור ואת הטונים. הרי גם הוא לא האמין שאפשר לנצח את המשחק הזה, אבל מן הסתם היה חשוב לו להעביר את המסר הקלאסי של המאמנים, יו נואו: נצליח כקבוצה וניכשל כקבוצה.

יכול להיות שמאמנים חושבים, שאם הסיפור ייגמר ב-9 הפרש במקום ב-18, עם איזו ריצת 2:11 נואשת בדקות האחרונות, העייסק ייתן קצת יותר אמונה לשחקנים לקראת המשחק הבא. יכול להיות.

בסיום, כשנגמר כמו שנגמר, הוא נשמע נסער למדי. היות שאני כבר קשיש וזכרוני הקצר אינו עומד לטובתי (להבדיל מזיכרוני הרחוק שעוד קיים איכשהו), ובנוסף גם עצל כדי לבדוק, אני יכול רק לומר ששמיר היה נסער למדי גם אחרי הפסד נוסף של בני השרון לפני מספר שבועות. מי בכלל זוכר איפה ולמה כרגע. אולי ג"ג בבית, או אשקלון בחוץ, אולי לא זה ולא זה.

הכעס נבע אז בעיקר מההתייחסות של השחקנים והגישה שלהם בהתייצבות למשחק, ובמהלך המשחק עצמו. אותם סימפטומים חזרו על עצמם גם בהפסד לחולון. אורן אהרוני, עוזרו של הרו"ח, אמר אף הוא את אותם דברים במלים כאלו ואחרות במחצית.

ואני יושב אל מול המסך לקראת הסיום, זמן קצר אחרי ששבתי מ"פעילות על טבעית 2" המונוטוני-אך-מלבב בסופו של דבר (היידה קייטי הנוראה מכל ששוב גנבה דקות יקרות משנת הלילה שלי), ושואל את עצמי:

רבאק, מאמננו, עד מתי?

די עם כל ההסברים והתרגילים. די עם אתה ככה וההוא אחרת. תן פסק זמן למזכרת. תן קללות מסוגננות אם לא בא לך קללות מסריחות ונוראיות. להבדיל, תן שתיקה ארוכה ומעיקה ותביט להם בעיניים, לשחקנים שלך. או תן לאהרוני לדבר. תן אקט מחאה.

אתה לא רואה שזה עובר לידם? נכנס מכאן, יוצא משם? אתה לא מרגיש את זה? אם לא, זו בעיה. אם כן, זו גם בעיה, כי אתה מתעקש להמשיך בדרך הרגילה שלך כאילו כלום לא קרה.

עצור רגע, מאמננו. תעביר מסר חדש. שבור את הכלים. נכון שהרבצת איזה "דאם איט" אחד לא שגרתי ולא אופייני ברבע השני, אבל כנראה שזה לא מספיק. לך על משהו מוקצן. לא יודע מה. תמציא. הקבוצה הגיעה לרגע שהיא זקוקה לזה.

אני נזכר באותו טיים אאוט בעונה שלו בהפועל ירושלים, זמן לא רב לפני שסיים את דרכו שם. פסק זמן אלמותי שזכה לסיקור נרחב בכדורסלע-האתר אי אז בימים, כשהחברים ראמל קארי ומרקוס סלוטר יושבים על הספסל ומביטים באיזושהי נקודה רחוקה בחלל האוויר ולא טורחים כלל להביט בפניו של שמיר, או להקשיב לו. זה היה שבר גדול מאין כמוהו. בלתי נסבל. הפרידה היתה עניין של זמן והיא אכן התרחשה.

בני השרון עוד לא הגיעה לנקודה הזו, אבל היא קרובה. לתשומת לבך, כבוד מאמננו רו"ח ד. שמיר.

עניין אחר.

בעוד קטש ושמיר, שבנבחרת הם קטשמיר בעמדת עוזרי המאמן, מתקשים בתקופה האחרונה להחזיק את הקבוצות שלהם על הרגליים, כל אחד מסיבותיו, מגיע דני פרנקו ועם פצוע כזה ופצוע אחר ותקציב בעייתי, ושחקנים שחותמים על הסכמים לחודש, מרביץ ארבעה ניצחונות מחמישה משחקים עם חולון.

נכון, הוא הפסיד בגביע להפועל ת"א. לדעתי, חולון היא לא קבוצת ליגת העל היחידה שתפסיד להפועל ת"א בהדר יוסף בערב נתון.

אבל מעבר לזה, הוא הצליח לעשות כמה וכמה (וכמה!) דברים יפים בתקופה האחרונה, הרבה תודות לשני אול אראונד פורוורדים כמו קאסיב פאוול וריץ' מלצר, אבל לא רק.

ואני אומר, גם אם בדאחקה מסוימת: היידה פרנקו, מאמננו הקירח למשעי! הייידה פרנקו לראשות נבחרת ישראל כמחליפו של שיבק בבוא הזמן.

ובתנאי אחד: כספי, אליהו, אוחיון ועוד שניים נוספים לפחות, אולי שלושה, פצועים ולא יכולים להשתתף בקמפיין. תנו לפרנקו להמציא מחדש את הסגל בהתאם לנסיבות. אם יהיה לו שפע הוא עוד עלול להתבלבל ולטעות חלילה. תנו לו לחם צר ומים לחץ. ככה הוא מתפקד הכי טוב.

במחשבה נוספת: לא יזיק גם לקצץ לו במשכורתו כמאמן הלאומי. נניח, להציע לו את השכר של מאמננו הלאומי לשעבר, צביקה שרף, נכון ל-1997, נניח. מה יש? פרנקו טוב בסכומים האלה, הוא חי בהם יופי. ועוד מוצא מציאות. הוא מסוגל להפוך פתאום את ליאור חכמון ל-5-4 הכי טוב בישראל.

עוד מלה על קאסיב פאוול. בידיעה של שי לוי ב-ONE הוא אומר: "שיחקתי ביוון, רוסיה וסין, אין קהל כמו זה של חולון". והוא שיחק גם ברוסיה, בסין, בדי-ליג. תענוג אדיר לשמוע משפט כזה, בטח לאוהדי חולון וגם לאוהדי הקבוצה הזו וגם לאוהדי כדורסל ישראלי נייטרלים. נכבדו על כך, ואפשר שנעניק לו נקודה שאינה אוטומטית ב'חביב נולד' השבוע. דיון בנושא עשוי להתקיים, עלול גם שלא, אבל קאסיב פאוול זוכה בכל מקרה לטפיחה-טפיחה על השכם-שכם יען כי הוא גבר-גבר. וזה נאה.

שלומות ונצורות בשלב זה.