נכון להיום, ועוד לפני הניצחון במלחה על הפועל ירושלים, ברק נתניה היא אחת הקבוצות הכי מעניינות בליגה מבחינתי. אולי הקבוצה עם האפסייד הכי גדול שיש.
אני אוהב את הקבוצות מסובכות, כידוע. לעיתים מלהיבות, לעיתים נוראיות. קרובות להצלחה לפעמים, אבל בועטות בדלי. או בועטות דלי ובכל זאת מנצחות. ובטח אם יש להן זר אחד שמתחילת העונה שותף רק במחצית מהמשחקים בערך ול-4 דקות בממוצע. לך תבין.
"לך תבין", זו אולי ההגדרה הטובה ביותר לקבוצה הזו.
בני השרון עם ג'ייסון וויליאמס האלילי היתה כזו, פחות או יותר, בימים שבהם הכל חרק והלך קשה וצפוף וצמוד ומעצבן, עם צעדים על כל חטיפה, ואיבוד כדור או החטאת ליי-אפ על כל ריבאונד התקפה. זה היה סוג משחק שג'ייסון וויליאמס הצטיין בו. גם ארז כץ. שחקנים של עבודה ושל ציפורניים.
נתניה לא רחוקה מזה. אני עוקב אחר הקבוצה של אריק אלפסי בכל הזדמנות שהממונים בוחרים להראות משחקים שלה, ונהנה לראות אותה גם כשהיא מפסידה.
היא מספקת לי את הצרכים האישיים כמו שאני מוצא לנכון לחבב: לפעמים מלהיבה ולפעמים טיפשה, לפעמים מרתקת ולפעמים מביכה, לפעמים מנצלת אתלטיות וריבאונד התקפה עדיפים על פני מרבית היריבות, ולפעמים לא מסוגלת לחבר שלוש מסירות בהתקפה אחת. לפעמים מאוד רוצה, לפעמים נראה שלא מתחשק לה.
זה כדורסל מאתגר לצפייה. לא מכבי ת"א, שיש לה שניים וחצי שחקנים בכל עמדה ועדיפה על כולם.
עומד החבר אלפסי מדי ערב ושואל את עצמו איזו קבוצה תופיע הערב? זו שבה כריס ווטסון זורק אייר בולים מצד אחד של החישוק לצד השני, זו שבה אדריאן בנקס שוכח שאפשר למסור? זו שלא מכניסה כדורים לאלטון בראון כמו שצריך? זו שכולם בה דוהרים קדימה בלי מטרה ברורה?
או אולי זו שטסה למתפרצות. זו שמעיפה לשמיים את בנקס. זו שנהנית מחבורת ריבאונד התקפה קטלנית שכולה חולונית לשעבר עם וושהאם, ווטסון ובראון. זו שנהנית משמוליק ברנר, רכז שלא חושש לזרוק את הגוף על מוקש רדום והוא אולי הסיפור הגדול באמת בין הישראלים של מטה, להבדיל מאלה שמרחפים בכותרות נונסטופ כמו פניני, אליהו והאחרים.
מדברים על מכבי חיפה והפועל חולון שהפסידו לקבוצת ליגה לאומית בגביע, אבל כולם יודעים שהפועל ת"א היא יותר מקבוצת ליגה שנייה וגם אלה שבראשונה הן לא ממש ראשונה, יו נואו.
אפילו נתניה לא, במלוא הכבוד. טוני וושהאם וטוני יאנגר לא הגיעו בהליגה הלאומית? אוריה גור, ערן אסנטי, אלירן גואטה ואפילו שמוליק ברנר, הם לא שחקני לאומית, או על התפר שבין שתי הליגות? אפילו אלפסי הוא לא מאמן ליגת על במלוא מובן המלה. ברזומה שלו, עם רבע העונה ההיא באשקלון, יש בקושי שנתיים בליגה הבכירה.
נשארנו עם הזרים, והם אלה שאמורים לעשות הבדל. גם בכמות בהשוואה לקבוצת ליגה שנייה, וגם באיכות. מתברר של-1,200 אוהדים בהדר יוסף יש כוח לבלט יתרונות כאלה. ובכל מקרה, זו סתם גלישה מהעניין. לא נתניה שיחקה מול הפועל ת"א אתמול. אני רק אומר, שגם היא יכולה להפסיד שם ביום נתון.
שני דברים מצאו אותי מחייך בכסא הנשיאותי לנוכח השידור אתמול, שניהם קשורים לאלפסי: הראשון, טיימאאוט מרוכז, מתוצמת, קשוח ואמוציונאלי שהזמינה נתניה כשירושלים חזרה לעניינים והשוותה, או אולי כבר הובילה בעצם, מי זוכר. בגרון ניחר קרא המאמן של נתניה לשחקנים שלו לעשות ככה וככה, וגם אחרת ואחרת, ובסוף שלח אותם למגרש עם שתי מלים:
Show character
אם הייתי עוזרו, הייתי מוסיף שם גם: פייייי קיבינימט, לפני שהייתי שולח את חיילינו לקרב.
תרצו, תתנפלו, אל תוותרו, הובלתם כמעט כל המשחק, אל תתנו לזה לברוח עכשיו.
Show character
ולעזאזל, אתכם.
זה עבד.
אחר כך כשמשה גרטל, שהוא סוג של תיאטרון מהלך לכל דבר ועניין, רק לא ברור אם דרמה, קומדיה או טרגדיה, פנה אליו בראיון הסיום כאריק עם קמץ, אלפסי לא ויתר ומהיר לעמוד על שלו ולדרוש שיקרא לו אריק עם הסגול או הצירה או מה שזה.
דרש וקיבל.
0:2 לאריק אלפסי. חוץ מזה, גווני הקול שלו הם משהו שבין רבי פנחס הגרשוני למאמננו האדמוני לשעבר. עם דמיון כזה, הוא חייב כנראה להתפתח למאמן מוביל בכדורסל כאן.
נאחל לו שאכן כי כן, כך יהיה במהרה בימינו.
