פציעות, פציעות, כל הזמן פציעות.

ישנם המקרים הקיצוניים במיוחד כמו זה של גרג אודן, שלא מצליח לסלול עצמו רצף משחקים ראוי לשמו ויושב בצד הרבה יותר מאשר הוא משחק. הרבה-הרבה יותר.

זה חתיכת תסכול שלא מהעולם הזה, לא נכחיש זאת. הבן אדם מתחיל להאמין בכל השדים והרוחות שבנמצא, ולגבי הרוח הפרטית שלו – נו, היא בטח נכאה במיוחד ומדוכאת עד מאוד ועד בלי די ועד אין קץ.

אלה המקרים הקיצוניים, כאמור. בלייק גריפין העביר עונה שלמה בחוץ. גם אורי יצחקי מעביר עונה שלמה מחוץ למגרש בנתניה. הפציעות הממושכות של פיט מייקל וג'אנלוקה באסילה הן כנראה שתיים מהסיבות שבגללן ברצלונה לא הצליחה להגיע לפיינל פור ביורוליג.

אבל מה שלא פחות מרגיז הוא להיפצע מדי עונה מחדש. כן להיות שם, כן לשחק, כם להרגיש חלק מהקבוצה, כן להבין עד כמה גדול הפוטנציאל ואיך הוא הולך ומתממש משבוע לשבוע ואז שוב הפנצ'ר הקבוע. ואחריו ההמתנה, ההחלמה, הניתוח אם צריך. והשיקום.

הווווווו השיקום. אם לא הייתם שם, אני יכול להציע דבר אחד: אל תהיו.

אנדרו ביינום הוא אחד כזה.

יצא לי לראות את ביינום כמה וכמה (וכמה!) פעמים ובכל פעם אני מתפעל ממנו מחדש. גם מהגודל והממדים וגם מהשיפור לאורך השנים וגם מההבנה שמבצבצת מתוך הפעולות שלו לגבי דברים שהוא יכול לעשות, ועדיין לא עושה. אבל איכשהו, בכל פעם שהוא מתניע בדרך למספרים מאוד ריאליים עבורו – 15 נקודות ב-58%, 10 ריבאונדים ו-2 חסימות במשחק נניח, שוב קורה משהו והוא יוצא מהמשחק.

זה קרה גם אתמול כשהלייקרס שיחקו נגד סן אנטוניו. על פי אזובי הניוז הוא אמור לעבור MRI שאחריו נראה, אם נחיה. הוא דרך בטעות על רגל של שחקן יריב, חטף מכה או סובב את הברך וירד לספסל. על פניו נראה כמו משהו לא רציני במיוחד, הוא דידה קלות ופינה את המגרש. אולי זה עניין של יומיים, אולי של שבועיים. פציעה היא פציעה ועם פצוע כרוני, שהוא גם הסנטר הפותח שלך, לא לוקחים סיכונים.

בשורה התחתונה זו העונה השישית שלו בליגה, כולן בלייקרס, ורק פעם אחת הוא לקח חלק בכל 82 המשחקים. בשאר העונות מספרי המשחקים שלו הם 46, 35, 50, 65 ו-54. אפילו לא קרוב למכסה המלאה.

לזה קוראים תסכול.

אין אף אחד שחסין מפציעות. לא גארדים קטנים וזריזים שהרגליים שלהם מתפזרות לכל הכיוונים, והמשחק הנועז שלהם עלול להסתיים בנפילה על הפרקט מגובה שלושה מטרים, ולא סנטרים במשקל 130 קילו שסוחבים על הקרסוליים והברכיים עומס אדיר ולאורך משחק שלם מתנגשים בגופות גדולים.

אני חושב על הניתוח שעברתי אי-אז בפרה-היסטוריה ועל הליך השיקום הארוך מאוד שבא בעקבותיו, ודי ברור לי שאם הייתי שחקן מקצועני שחוזר לפעילות אחרי תקופה כזו ונאלץ שוב לעבור פציעה – ועוד אחת, ועוד אחת – הייתי נכנס לדכדוך בלתי רגיל. במצב כזה גם פציעה קטנה נראית ומרגישה כמו משהו גדול במיוחד. גם מאבק קטן נראה כמו מלחמת התשה נוספת.

צריך כוחות נפשיים גדולים כדי לקום מפציעות חוזרות ונשנות. מצד שני, יכול להיות שהכיס המרופד הוא הגורם מספר אחת לרצון הגדול של הנפצעים למיניהם לחזור ולשחק, לא פחות מאשר אהבת המשחק.

בדיעבד, כשאני חושב על זה, כשאני נפצעתי אי-אז בימים לא היה כיס מרופד ולא כלום. אפילו לא כיס. ואולי בגלל זה לא חזרתי לשחק? ואם הייתי מרוויח חצי מיליון דולר בעונה, הייתי חוזר? הייתי מרשה לעצמי לוותר? להתייאש? להחליף כיוון בחיים?

שאלות הריוניות-גורל הן אלה, אבל כבר לא רלוונטיות.

להרהר, עם זאת, תמיד אפשר.

באועפ"כ, אתמהה ממושכות ונואשות ולא אדע להשיב.