כשדורון פרקינס נפל ואחז בברך במשחק מספר שלוש בסדרה נגד קאחה לבוראל ויטוריה - לא ראינו את זה בא.

אני מרשה לעצמי לדבר בלשון רבים, כי אני משוכנע שלא היה אחד שחשב שמכבי ת"א תצליח לרשום איזשהו שיפור במשחק שלה מאותו רגע והלאה.

אפשר להניח שהיו כאלה שבאותו רגע עבר להם בראש, שמכבי ת"א תנצח באותו משחק כמו שקורה לא פעם: אחד השחקנים המשמעותיים יורד מהמגרש בשלב כלשהו, אם כתוצאה מפציעה ואם בגלל חמש עבירות או הרחקה, ודווקא אז הקבוצה מתעלה ומשחקת טוב יותר. אז אוקיי, נקודתית היו שחשבו על זה.

אבל לאורך זמן? קשה לי להאמין.

כך או אחרת, אחרת או כך, המשחק נגד ריאל מדריד השלים ערב שלישי רצוף ביורוליג, אחרי צמד הניצחונות הביתיים נגד ויטוריה, שבהם החבר'ה מפגיזים. 25 שלשות מתוך 46 בשני הניצחונות הם, יחד עם 12 מ-23 מול ריאל, ויש פה כבר סיפור של 37 שלשות בשלושה משחקים, מתוך 69 ניסיונות. זה יוצא 53.6% מחוץ לקשת. בדקתי, זה אותו מספר בכל השפות. והחבורה הזו היא שעולה הערב מול פנתינאייקוס לגמר גביע אירופה.

היו ימים אחרים: 4 מ-13 במשחק הפותח של העונה נגד ויטוריה; 3 מ-17 במשחק הפותח של סדרת ההצלבה נגד ויטוריה; 3 מ-16 בברצלונה ועוד.

הפציעה של פרקינס שינתה דברים. היא הביאה את צ'אק אידסון להיות מעורב יותר בניהול המשחק והוא פשוט נוגע יותר בכדור. לצד אלף המעלות שלו פרקינס החזיק בכדור לא מעט וכדרר די הרבה. עם אידסון כמוביל כדור נוסף, ולפעמים גם כרכז לכל דבר ועניין (כשפארגו יורד לנוח) יש יותר תנועה, יותר מסירות ובעיקר יותר הזדמנויות לגיא פניני ודייויד בלו לקבל זריקות חופשיות לשלוש.

השילוב שבין שחקנים יצירתיים כמו פארגו ואידסון, הנעת הכדור המהיר יותר מבעבר ואיתה גם קבלת ההחלטות שזכתה לשדרוג מבחינת הקצב שלה, עושים את העסק יעיל יותר התקפית. הסיפור הזה מתחבר לקיצוץ בדקות המשחק של אליהו, שירד ל-17 דקות בשלושה המשחקים האחרונים, ולהתבססות גדולה יותר על קלעים פנטסטיים, בלו ופניני, שמרווחים את ההתקפה. ולא נשכח את סחור-סחור באמצע, כן? קשה לשמור על קבוצה כזו ואצל היריבה מתקבלת תחושה קבועה ששמיכת ההגנה קצרה ולא מספקת.

הסיפור של מכבי נשען על המגרש הפתוח, זה די ברור. במחצית הראשונה נגד ריאל המשחק הלך פחות או יותר על פי הרצונות של ריאל. ובכל זאת, וזה משפט מסורבת אבל חשוב, היא היתה טובה מריאל גם בקצב לא שלה, וגם כשנדמה היה שריאל עדיפה. הרגשתי כמעט בכל רגע נתון במשחק הזה, שמכבי עולה על הספרדים בשתי דרגות ומדובר בעניין של זמן עד שדברים יבואו לידי ביטוי.

ריבאונד התקפה, כרגיל, החזיק את מדריד בסיפור בחצי הזה, וגם שליטה לא רעה של פריג'יוני במשחק, עד שהסתבך בעבירות. הריבאונד של הסרפדים הוא שמנע ממכבי לצאת להתקפות המעבר שלה. ולא שספרתי, אבל היו לריאל הרבה כאלה עד למחצית. הרבה יותר מדי אפילו ביחס לממוצע הקבוצתי-עונתי. למזלה של מכבי ההתקפה של ריאל היה קטסטרופל'ה.

אידסון שינה את המשחק. זה קרה שלוש דקות לסיום הרבע השלישי, כשמכבי מובילה בשתי נקודות בסך הכל. החבר קליי טאקר מצא לו זמן לקחת שתי זריקות לא-מי-יודע-כמה והחטיא. ריבאונד לא היה הפעם, והסיפור הפך לשתי מתפרצות בצד השני, או משהו כזה. אידסון היה מעורב בסלים של בלו והנדריקס, בין לבין וגם אחר כך לקח על עצמו שלשה פה ועונשין שם, ופתאום זה עשר הפרש. כל זה קרה בדקה וחצי ובלי פארגו על המגרש. הדקה וחצי החשובה ביותר במשחק. אחר כך, כשפארגו חזר, הוא שאב ביטחון והמשיך את התנופה. המשחק נגמר.

ריאל לא קיבלה הפעם עזרה ממשית מהספסל שלה. פישר לא היה שם לעזור לה, ולמעשה היה אחד החלשים בקבוצה. טאקר היה נוראי. מיורטיץ' המשיך בקו הירידה שלו מאז הטופ 16 שנוהל עוד בידיים של התורה מסיני. ועם שלושה שחקנים שנתנו פייט, טומיץ'-רייס-פריג'יוני, לא היה להם סיכוי.

נשאר רק לחשוב מה היה קורה אם מכבי ת"א לא היתה קבוצת העונשין החלשה ביותר ביורוליג העונה, עניין שחזר על עצמו גם בחצי הגמר עם 8 מ-16. בחו"כ!