כשאלי רבי מדבר אין סודות. הוא גלוי, הוא דוגרי, הוא עושה את זה מהלב. הוא לא מסתיר שום דבר ולא פוסח על שום סעיף. הוא יענה לכל שאלה. גם על הקשות והלא נעימות. הוא יבחר לומר "לא היינו בשיאנו" במקום היינו גרועים. הוא יגיד "אני מכיר את הבנות האלה מצוין ויודע למה הן מסוגלות", אבל לא בהכרח יוסיף: "לא הצלחתי בשום אופן להוציא מהן את הדברים האלה ולהביא אותם לכאן".

אין לי כוונה להאשים את רבי בהפסדים לצ'כיה, בלארוס ובריטניה, על אף שמדובר ב-22 נקודות בממוצע למשחק ולמאמן חייב להיות חלק מכריע בתבוסות כאלה. גם לא אשב עליו יותר מדי חזק עם הנתון שמצביע על המאזן הנקי מניצחונות שלו באליפויות אירופה. יש לי אליו המון הערכה וכבוד כאדם מוכוון מטרה שהצליח לעשות יותר מכל אחד אחר בתחומו בשנים האחרונות.

בנוסף, אני מרגיש שאין לי מספיק כלים לנתח לעומק את נבחרת ישראל. אמנם ראיתי את שלושה המשחקים באליפות אירופה, די בעיון ולמרות הרמה הנמוכה ויציעים כמעט ריקים שלא הוסיפו התלהבות, אבל לא צפיתי באף אחד ממשחקי ההכנה ואני לא יושב נלהב מול משחקי ליגת הנשים לאורך העונה. ובקיצור, לא מרגיש מספיק נוח לנוכח תנאי הפתיחה האלה, זו האמת. זה יהיה פשוט לא הוגן.

אבל יש לי מספיק כלים וניסיון ואני עוקב כל כך הרבה שנים אחרי כדורסל, כדי לזהות איזשהו שבר וקו גבול. הפעם זה אפילו לא היה קשה. התחושה המאוד ברורה שלי היא שבנקודת הזמן הזו, כשאומרים ש"צריך לבדוק מה קורה כאן", כדאי להתחיל בהחלטה שצריך להחליף את המאמן.

רבי אימן את הנבחרת בשש השנים האחרונות והעלה אותה שלוש פעמים לאליפות אירופה, הישג מצוין. הוא יותר ממאמן בכדורסל הנשים. הוא בר סמכא, דמות אהודה, אכפתי מאוד, מסור מאוד, עובד קשה, מאמין בדרכו ומכיר את שדרת הכדורסלניות מגיל צעיר מאוד ועד לשחקנית המבוגרות ביותר בסגל הלאומי. אבל אני חושב שבאליפות בפולין הדרך שלו נגמרה.

למעשה, ולא שזה קל או פשוט לביצוע, והאמת היא גם לא מחויב, אני חושב שרבי עצמו צריך לחסוך לאיגוד הכדורסל את הצעד ולומר בעצמו, אחרי שיעכל וישלים עם העניין: אני מפנה את התפקיד ומודה לכולם על השנים היפות, כשלתי הפעם במבחן התוצאה, במבחן הדרך, ביכולת לחלץ את המיטב מהשחקניות שלי ששיחקו מתחת לרמתן. המערכת זקוקה לרענון וגם אני בעצמי. אחת ועוד אחת הן שתיים.

עם תחושה כזו בדיוק הסתובבתי כלפי המשך דרכו של צביקה שרף בנבחרת הגברים (וזה ודאי מתועד בארכיון איפשהו , לפני שיצא בסופו של דבר לאליפות אירופה נוספת בפולין 2009. כתבתי אז, שזו עלולה להתברר כאליפות אחת יותר מדי עבורו ושלתחושתי הסיפור מוצה. הוא נשאר וזה נגמר בשלושה הפסדים וחזרה מהירה הביתה ומספר חודשים לאחר מכן מונה שיבק במקומו. אז, בין השאר, היתה נטייה מאוד ברורה להעניק לשרף את מלוא הכבוד והקרדיט בזכות העובדה שהוא היה היחיד שנחלץ כפטריוט אמיתי לקחת את הנבחרת לידיים ב-2005 כשהמינוי של בלאט טופרד בגלל היעדר תעודת מאמן מוסמך ומועמדים אחרים סרו לצדדים איש-איש וסיבותיו.

אותה תחושה עומדת בדיוק עכשיו ביחס לרבי ולנבחרת הנשים. להמשיך איתו למוקדמות האליפות הבאה על סמך הוקרת תודה לנוכח הישגיו הקודמים וההערכה הכללית לאיש המסור והנאמן הזה על כל מה שעשה עד עכשיו תהיה
טעות, לדעתי. העולם אינו מתחיל ונגמר באלי רבי, יהיה מצוין למערכת ככל שיהיה, וזה בדיוק הזמן לעבור הלאה. גם מבחינתו, אגב, וגם מבחינת איגוד הכדורסל שצריך למצוא מאמן חדש, להכניס שיטות חדשות, סגנון שונה. פשוט כי יש דברים שאסור לעבור עליהם לסדר היום בקלות, ובעיקר כדי להצהיר על כוונות חדשות. עלינו שלוש פעמים, הפסדנו בכל המשחקים. עכשיו אנחנו מחפשים כיוון אחר, אדם אחר, שיוביל אותנו אל היעד הבא: לנצח משחק אחד ואחריו אולי עוד אחד ועוד אחד.

אנשים נוטים לראות בהפסדים של הנשים פספוס גדול ולהתנחם בעלייה לאליפות. זה בסדר גמור להתנחם, אני בעד, אבל לכל הליך ניחומים והפנמה ועיכול מגיע סוף כזה או אחר ובקרוב יבוא הזמן להתעשת. ראיתי מול העיניים נבחרת פריכה שנשברת בקלות, שרצים עליה ל-0-10 ויותר מזה בקלות, שלא מתואמת מספיק הגנתית ולא התקפית. אם לקחת את הנתון המשקר-משהו של 20 הפסדים רצופים ב-20 השנים האחרונות (אחרי הכל, ישראל לא שיחקה באליפויות שבין 1991 ל-2003), הסיפור כאן נראה יותר כמו משבר גדול שדורש שינוי חד מאשר מצוקה ארעית שאפשר למרוח על ידי דיוני ועדת בדיקה והבטחות שיהיה בסדר.

הייתי מכניס כרגע להקפאה אפשרות מינוי אחד ממאמני כדורסל הנשים לרשת את רבי, אם וכאשר. העוזר, טל נתן, עדן ענבר, עדני דגן ומאמנים אחרים מהליגה ומנבחרות הגילאים יחכו להזדמנות אחרת. יכול מאוד להיות שזה הזמן להשתמש בטריק שהקפיץ בעבר את הנבחרת קדימה – מינוי מאמן גברים מוביל. זה עבד יפה עם אפי בירנבוים. גם לאריק שיבק היתה תקופה אם אני זוכר נכון. הנבחרת הצליחה גם עם משה ויינקרנץ שהוביל אותה לאליפות ב-2003. עכשיו צריך לחפש את השם הבא ולחפש אותו למעלה, לא למטה.

אימון נשים עלול להיות מעט בעייתי מבחינת התדמית לחלק ממאמני הגברים שחושבים על התקדמות בתחומם, ולא רואים את עצמם "יורדים" לעבוד בכדורסל הנשים, בעיקר משום שהם עלולים לקבל סטיגמה כזו לאורך זמן. מבט על מאמני הנבחרות האירופיות לנשים מגלה ברוב המכריע של המקרים מאמנים שעובדים שנים רבות בתחום הזה ומתמקצעים בו. על אף הניסיון שלו לשזור לעצמו נוצות חדשות בשנתיים האחרונות ולהיכנס לנבכי כדורסל הגברים, גם אלי רבי הוא בדיוק כזה, בעצם.

ובכל זאת, נבחרת לאומית היא נבחרת לאומית ובין הנשים ישנם כמה שחקניות טובות מאוד, שלעבוד איתן עשוי להיחשב כאתגר. אמורים להיות מספיק מאמנים מנוסים שעשויים לקחת על עצמם את התפקיד אם יוצע להם. ובעיקר עכשיו, כשבאוויר עומדת תחושה של הזדמנות לצאת לדרך חדשה.

רצוי לבחור מבין אלו שכבר הימרו נבחרת לאומית בעבר ולא משנה איזו, ולו רק לצורך היכרות קודמת עם מבנה הארגון ועבודה בלוחות אימונים ומשחקים במהלך קיץ. אפילו כאלה שלא רשמו הישגים גדולים במיוחד (מי כן הצליח כאן לאחרונה?) יכולים לבוא בחשבון.

זה יכול להיות דני פרנקו, מאמן עם שאר רוח שהוכיח שהוא מצליח לחלץ הרבה ממעט וקצף יוצא מפיו מרוב שיגעון ודבקות באהבת המשחק.

זה יכול להיות גם שרון דרוקר, שנמצא כרגע בנסיגה מסוימת בקריירה שלו אחרי הפנצ'ר במכבי ת"א ומנסה להרים אותה מחדש. אולי זה בדיוק הזמן לתפוס אותו כשהוא למטה, יחסית, ולעניין אותו באתגר.

אולי גם בירנבוים, נקי ורגוע עם חוזה לשלוש שנים בראשל"צ לפניו, שישמח לקחת את הנשים מחדש כשהוא בשל, מבוגר ורגוע יותר, ולהגיע אל השחקניות בדרכים המיוחדות שלו. יש עוד שמות, ואני משוכנע שאפשר להיות אפילו יותר יצירתיים מהרעיונות שהעליתי כאן.

אופציה אחרת היא להוביל מהלך מפתיע ולזרוק פנימה את לימור מזרחי, למשל, אחת שעשתה דבר או שניים או שלושה או ארבעה בכדורסל הנשים. אחת שנמצאת כרגע בתחילת דרכה בתחום האימון. אחת שישבה מקרוב בפולין וראתה ושמעה וניתחה ומרגישה את השחקניות מצוין. זה לא תלוש, גם לא מופרך, הרי פרשנים כבר עשו דרכם מהטלוויזיה לתפקידי מפתח באימון – כולל כמה כאלה שנראה היה כי לא ישובו יותר לאמן דוגמת שרף שסטה עד לרמת המנכ"ל או אדלשטיין, שישב בחוץ שנים שלמות ברמת הקבוצות.

זו אופציה פחות טובה, כי כנראה שאנשים יודעים משהו שאני לא יודע. מבדיקה כמעט שלמה (עצלות, עצלות) מצאתי שפרט לסלובקיה שכמו ישראל הודחה בתום הסיבוב הראשון (שוב, אולי פספסתי נבחרת או שתיים נוספות) שאר הנבחרות באליפות מודרכות בידי גברים ואין מאמנת באף נבחרת.

ההסברים היחידים שאני יכול לחשוב עליהם הם שמלכתחילה אין יותר מדי מאמנות מובילות בכדורסל האירופי, כך שההיצע לבחור ממנו הוא מצומצם מאוד, ובעיקר, כנראה, כי מאמנים גברים יוצרים דיסטנס טבעי מוצלח יותר מאשר מאמנת אישה. אני בהחלט רואה סיטואציה שבה לימור מזרחי, או שירה העליון לצורך העניין, שחקניות עבר ומאמנות בהווה, נעשות יותר מדי חברות של השחקניות גם אם ינסו שלא. ואז זה בהחלט יכול לעבוד, יו נואו, ואפילו לעבוד טוב, אבל עד למשבר הראשון ושם הכל יתפוצץ בפנים.

שורה תחתונה: הרבה כבוד לאלי רבי על כל מה שעשה בשש השנים האחרונות עבור נבחרת הנשים וכדורסל הנשים; החתמת מאמן גברים בכיר ככל הניתן כאופציה ראשונה, אחד שיביע רצון ויביא איתו כדורסל אחר ואנרגיות מחודשות, או מהלך של הצנחת כוכבת עבר שחיה את הכדורסל גם עכשיו כמו לימור מזרחי כאופציה שנייה.

וזו רק ההתחלה. כי אחר כך חייבים לחשוב איך מצליחים לחלץ מנשות ישראל הנאוות עוד שחקניות טובות, כולל רולות שכל מה שמעניין אותן כשהן על המגרש זה איך להוריד ריבאונד ועוד ריבאונד.