אני לא מתכוון להתחיל ולשחק אותה אוהד נלהב של ליגת כדורסל התיכוניים, רק בגלל ההזדמנות שנפלה בידיי לפרשן את המשחקים מהשטח ובשידור חי. האמת ידועה ונכתבה כאן לא פעם: לאורך השנים האחרונות כמעט שלא עקבתי אחר הליגה הזו, בעיקר מתוך החלטה יזומה שהובילה להתמקד ב-NBA, יורוליג ושאר ליגות אירופיות וליגת קזינו. פשוט לא נשארו מקום ואנרגיות לתשומת לב נוספת. יש גם משפחה, יו נואו, וסתם חיים אחרים.

מצד שני, מרגיש צורך להודות: ברגע שאתה חלק מזה, מתעניין, מנסה לעקוב, להבין, ללמוד ורואה בשטח את המאמצים שנעשים כדי להוציא את המפעל הזה לדרך, קשה להשלים עם העובדה שעיתון יומי גדול ("ישראל היום" במקרה הזה) מוצא לנכון שלא להקדיש אפילו פסקה לתוצאות מחזור הפתיחה של הליגה. התעלמות צורמת שלא תורמת דבר לעיתון.

הייתי בכפר בלום אתמול, מקום משכנם לשעבר של גדולי תורה דוגמת דורון שפר, ברד ליף ואנדרו קנדי. הם כבר מזמן לא באזור, אבל הנבחרת של תיכון עמק החולה דווקא כן וציפה להם משחק נגד מקיף יהוד.

הליגה עושה צעדים ראשונים בעונה חדשה וגם השידור עצמו בערוץ ONE מנסה ללמוד להתקדם תוך כדי תנועה. אומרים שתהיה ניידת שידור בקרוב, ואז הצד הטכני אמור להשתפר פלאים. כולל שעון משחק אלמנטרי, כמובן, שלא היה הפעם.

היה לא פשוט גם מבחינת התוכן. אחרי הכל, לא טבעי לנסות ולשמש ערך מוסף כשאני לא מכיר את השחקנים ורואה אותם בפעם הראשונה. אין ברירה אלא ללוות את המשחק, לזרום איתו ולהתחיל להבין דברים תוך כדי תנועה. מקווה שלא עשיתי עוול לאיש מהשחקנים הצעירים על סמך התרשמות ממשחק אחד. מקווה גם להתרגל לשידור חי מהשטח. זה לא עניין שאני שוחה בו, נכון לעכשיו.

האירוע מוקפד, מושקע, מאורגן. אנשי הליגה מתרוצצים זמן רב לפני המשחק בניסיון לתאם, לחבר ולהדביק כל תפר שעלול להיווצר לפני, בתוך ואחרי כל משחק. מחברים את העונה שעברה עם העונה הקודמת בטקס קצר ודואגים לכל מחסור.

איכשהו הנטייה הכללית של הרבה אנשים כמוני, שעד אתמול הקשר שלהם לליגה היה רופף מאוד, היא לנסות ולקצר תהליכים ולשאול בחוסר סבלנות: 'נו, אז ייצא מפה שחקן רציני לליגת העל או לא'?

עכשיו, כשמאחוריי משחק אחד מלא ברזומה, אני חושב שהשאלה הזו עושה עוול לליגה. כלומר, ברור שבסופו של דבר תמיד נגיע לתהייה הזו, אבל ספק רב אם השחקנים הם הנכס העיקרי של הליגה הזו. הנכס האמיתי הוא הקהל.

צריך כמובן לבדוק בהמשך העונה ובמקומות אחרים, לאו דווקא במשחק פתיחת העונה של האלופה, אבל כך או אחרת, אחרת או כך - האוהדים של עמק החולה הזכירו לי תצוגות מוכרות ממלחה או אוסישקין, לא כולל הקללות והשירים המטופשים. אדום-אדום, עם 600 חולצות שנרתמו על ידי מועצת החלב כולל כמה עשרות בצבע כחול לאוהדים שהגיעו מיהוד. והמון-המון בנות ביציעים.

ואז פתאום הכל ברור: הבנים על הפרקט רואים בנות ביציעים ונטרפים לגמרי. הקצב היסטרי בפתיחה, טמפרמנט
נעורים תוסס. הם מתעופפים ומתרסקים על הרצפה, לא פחות משהם מנסים לנתר לכיוון הסל. אחרי הכל, הנה הדרך שלך להשיג, אולי, הזדמנות לצאת עם הנערה ההיא מי"א 2 שאתה כל כך רוצה. היא כאן, ביציע, והיא בכלל חושבת על החבר שלך. תהיה טוב – ואולי זה יעבוד. בתקווה שהיא יודעת שגם אסיסטים והגנה טובה הם חלק מהעניין ולא רק נקודות.

קפצו ועודדו שם במשך משחק שלם ולא הפסיקו. אומנם הגעתי לכפר בלום מתוכנת על תאריך פתיחת הליגה האדריאטית, או ליגת קזינו, או היורוליג, כעל מועד פתיחת העונה הרשמי מבחינתי. אבל רבותיי וגבירותיי (אני יודע שגם אתן כאן לפעמים): הריני להודיע לכם שהעונה החלה. ממש החלה. עם תצוגת עידוד שלא רואים לעיתים קרובות בקזינו, קזינו 2 או ליגת הנשים.

לעניין השחקנים. כאמור, ממשחק אחד אי אפשר לדעת כלום, כן? אבל מצאו חן בעיניי האיכויות של עמק החולה כקבוצה וטביעת האצבע הברורה של המאמן זיו ברתנא. חבורה ששמה לה למטרה ללחוץ על כל המגרש לעיתים קרובות, לא לאפשר סל קל ולבצע עבירות כדי לשלוח את היריבה לקו העונשין וחיה בנוחות עם זריקות מקו השלוש.

השחקן הכי קרוב לשלם שראיתי הוא רועי עמור, שיהיה קצת מצחיק להגדיר אותו כמין פוינט פורוורד בכדורסל שכמעט כולו מורכב מגארדים, אבל זה פחות או יותר מה שהוא. עמור סיים עם 11 נקודות, 7 ריבאונדים ו-7 אסיסטים, ועצר לבדו שלוש התקפות מתפרצות לאו דווקא בחטיפה, אלא בשיבוש הקצב והכיוון שלהן על ידי שימוש נכון בגוף והתייצבות נכונה.

התברר גם, להפתעתי, שנתנו לי הרבה משקל בשידורים העונה. למעשה, אני זה שבוחר את ה-MVP במשחק והבחור מקבל בסיום מגן הוקרה. עמור היה הראשון.

רועי עמור, השחקן המצטיין (צילום: ינאי שחם, אתר "גליל עולה")

עוד שחקן עם פוטנציאל, אבל רחוק מליטוש, הוא טל מירקין. גבוה יחסית שמשחק כגארד ומחפש מסירה מתוחכמת. בכלל, הנעת הכדור הקבוצתית של עמק החולה היתה תענוג לעיניים רוב הזמן, ומשחק הריצה שלה קל ושוטף. כדורסל של גארדים, נו, עם הרבה זריקות פנויות לשלוש. מי ששוחה במים במשחק כזה הוא יהל גרשמן, שנראה כמו שחקן מחויב מאוד, מבין את המשחק ובמיוחד אוהב את הרגע שבו הכדור נכנס לסל. סקורר, בקיצור.

בן קדושים, הרכז, התחיל טוב, המשיך פחות טוב ובעיקרון הוא מזכיר קצת דרור חג'ג' צעיר. צריכים לקרות הרבה דברים כדי ששחקן כמוהו יגיע לליגת העל ויצליח, והם צריכים להתחיל מנחישות עצומה שתחפה על חיסרון בסנטימטרים. גם תומר נתניאל עשה עבודה שקטה ויעילה ומצדיק כמה וכמה (וכמה!) מבטים נוספים.

בצד השני בלטו המאבק והפיזיות של יואב כרמלי ורועי ישראלי, הגארד של יהוד, שמשחק בנוער לאומית בהפועל גבעתיים. לעידו הרלב יש תנועות יפות ומושכות את העין, וברור לגמרי שהוא יכול לעשות יותר ממה שעשה במשחק הזה. ליאיר ימפולסקי, בחור עם נוכחות, היו כמה דקות טובות.

גם כשהמשחק היה גמור, והוא היה כזה פחות או יותר כבר באמצע הרבע השני, יהוד המשיכה להיאבק ולא ויתרה. היא חסרה את איתי פרישמן, הבן של עמוס, שהיה פצוע. חבל, כמי שראה את האבא בלא מעט משחקים לאורך הקריירה, עניין אותי לראות אם יש פה סיפור של תפוח שלא נפל רחוק מהעץ.

המשחק הבא ישודר ביום שני בצהריים מחיפה. ליאו בק עם המאמן מיקי גורקה נגד נהלל עם שרון אברהמי. שוב שמות חדשים לגמרי, שוב עניינים טכניים בשידור שצריכים ללמוד אותם ולהתרגל אליהם, ושוב חוויה חדשה לגמרי במקום שבו טרם הייתי.

קצת פקפקתי בהתחלה. עכשיו, לעומת זאת, נראה לי שזה הולך להיות תענוג.