עוד תענוג של משחק. להבדיל מזה של השבוע שעבר שבו עמק החולה/כפר בלום הובילה לכל אורך המשחק על מקיף יהוד וסגרה עניין כבר ברבע השני, כאן היו מהפכים וריצות ושינויים וקאמבקים ומה לא. בסוף זה נגמר עם ניצחון חוץ לויצו נהלל על ליאו בק מחיפה 82-86.

שרון אברהמי, מאמן נהלל, אמר בסיום המשחק שהקבוצה שלו גנבה ניצחון. יש בזה משהו, כי נהלל פיגרה פעמיים או שלוש בפער דו-ספרתי מול משחק מאוד נלהב של היריבה הביתית, אבל אני חושב שבסופו של דבר זו הגדרה שממעיטה בערך הקבוצה של אברהמי.

נהלל שיחקה ברבע האחרון כמו קבוצה שלמה, כזו שלוקחת בחשבון גם את שחקני הפנים שלה, נזכרת בקיומם ומפעילה אותם. כל זה כדי לרווח את המשחק, ולהגדיל את אופציות הביצוע של הגארדים שנשחקו ונלמדו לאורך המשחק. במקביל, נהלל הראתה הגנה שחנקה את מוביל הכדור הדומיננטי היחיד של ליאו בק, יפתח זיו, ומצאה אותו משווע לעזרה בהובלת הכדור דווקא בדקות ההכרעה.

גם אם ליאו בק היו טובים יותר בחלקים רבים של המשחק ומיצו מעצמם יותר, עדיין עמדה מולם קבוצה עם אופי נהדר, שחקנים לוחמים וחבורה שלא מתייאשת גם כשהיא נקלעת לפיגור דו-ספרתי. זה קרה יותר מפעם אחת, כך שזה לא מקרי.

הפעם היו גם גבוהים על המגרש. אור אוחנה מליאו בק חיפה, עם ה-1.99 שלו, יכול להיות בעתיד סמול פורוורד. זה יקרה אם הוא יפתח קליעה מבחוץ, ואם יוכל להוביל כדור כמו ליאור אליהו או שרון ששון במשחק מעבר. כרגע הוא משחק בעיקר בפנים פשוט כי בליגה הזו הוא גבוה במיוחד.

היה לו משחק בינוני הפעם, גם כי ליאו בק לא ממש מצליחה להפעיל אותו בפנים לאורך זמן. פה כדור, שם כדור. הכנסות כדור לצבע הן כמעט עניין מנוגד לריטואל הסטנדרטי בליגת התיכונים. הגארדים קובעים הכל. לא תמיד הם יודעים למסור כמו שצריך תוך כדי תנועה, לא תמיד הם יודעים למסור לגבוה. רוב הזמן הם עסוקים בכדרור או באחד על אחד.

חיכיתי לראות משהו מהגבוהים ובסוף זה בא: נהלל הוכיחה שאפשר גם אחרת וברבע האחרון קיבלה נקודות מדור זזון וגם מרועי נבארו (וואלה, נבארו, באמת). פתאום משחק ההתקפה של נהלל נראה כמו יותר מאשר רק הובלת הכדור והמסירות המחוכמות של עומר כרמלי, או היכולת של עמית רון לשים כדור על הרצפה וליצור לעצמו מהעמדות 2/3 שבהן הוא משחק.

אם כבר גבוהים, זה המקום והזמן לשלב מלה טוב לרז פיליפ, גבוה נוסף של ויצו נהלל, שעשה מה שעשה בשקט בעיקר לאורך המחצית הראשונה, כולל התמודדות טובה רוב הזמן מול אור אוחנה.

האנרגיות ביציעים ובאולם יוצאות דופן. אם חשבתי שהצגת העידוד בשבוע שעבר בכפר בלום היא ודאי שיא ששמור למשחק פתיחת עונה של האלופה, באו החבר'ה של ליאו בק ועוד כמה עשרות שהגיעו מעמק יזרעאל, והראו שיש דרכים להביא קהל ויש דרכים לגרום לו לעבוד, לשיר ולרקוד ביציעים.

השחקנים לא יכולים להישאר אדישים לנוכח המחויבות שפזורה מכל עבר, החל מאנשי התאחדות בתי הספר שמתכוננים בקפידה לכל משחק כזה, דרך הנהלת בית הספר המקומי ועד לעידוד המאסיבי של החברים והחברות ביציעים. ואלה לא רק אנרגיות, אלא גם אדרנלין של בני 18-16. אני הייתי נגמר אחרי 5 דקות, אבל החבר'ה האלה יכולים לרוץ על המגרש שעה וחצי כמו כלום מצד אחד, ולא מספיק מלוטשים כדי להימנע מאיבודי כדור סתמיים מצד שני. זה יוצר בלאגן חינני במידה כזו או אחרת, מוסיף עניין ועוזר למומנטום להחליף ידיים. סדרת טעויות כזו של ליאו בק לקראת המחצית מחקה כמעט את כל היתרון אליו הגיעה במאמץ גדול.

שש דקות לסיום, ביתרון 4 או 6 לחיפה, ביקש ממני השדר מאור דייטש לקחת הימור. "יהיה קשה מול ההתלהבות של ליאו בק והקהל, אבל אני הולך על ניצחון חוץ של נהלל", עניתי בביטחון מלא.

וואלאק, עבד.

כי היתרון ברבע השלישי שבנתה לעצמה ליאו בק נולד בעיקר כתוצאה מהזנחה הגנתית של נהלל, יותר מאשר מהלכים התקפיים מבריקים של חיפה. כי היה ברור שאם נהלל חוזרים להציג את תעודת הזהות שלהם, הגנה לוחצת, הפער שוב ייסגר.

כי נהלל החלו לשמור כמו חיות, ולהתקיף כמו קבוצה. וכי ליאו בק הלכו והתקשו מרגע לרגע ככל שהמשחק הלך והתקרב לסיומו. היה פה שילוב שפגע בחיפה: גם עייפות, גם פחות ניסיון (השחקנים המובילים של ליאו בק צעירים מאלו של נהלל) ובעיקר ההחלטה של נהלל, זו שלא תמיד כתובה על הקיר ונולדת כתוצאה ממהלכי הגנה קבוצתיים ומאומצים: 'שמרנו כל כך יפה וטוב 20 שניות, בואו לא נחטוף סל מטופש בארבע שנותרו. אין סל קל'.

אם בוזי ינאי, תושב נהלל, ראה את המשחק בטלוויזיה, אני בטוח שהוא עזב את הכורסה בסיום כשהוא מרוצה וגאה.

עוד הערה שלא קשורה לכלום: להיכן נעלמו אבות ישראל? על המגרש אין אברהם, אפילו לא אבי. אין יצחק, אפילו לא איציק. יעקב איננו ואיתו גם יקי או קובי. הנה שמות השחקנים: שלושה עומר, שניים אור, ניב, אלעד, אופק, דור, רועי, יפתח, רז. אוקיי, יש רמי אחד. ענתיקה שכמותו.

אשר לשידור: זה משחק תיכונים מלא שני בסך הכל שאני רואה בעונה הזו, אחרי שבשנים האחרונות חיפפתי אנושות ונואשות כאחד במעקב אחר הליגה הזו לטובת כדורסל בוגרים. גם לי, כמעט כמו לשחקנים מסוימים, לוקח זמן להיכנס למשחק בעיקר בגלל היעדר היכרות מוקדמת עם הדמויות שרצות במגרש. זה לא מילאנו נגד מכבי ת"א ביורוליג, גם לא משחק NBA . עד שמכירים את השחקנים, את התכונות שלהם, הנטיות שלהם, החיבור שלהם עם השחקנים שלצדם – קשה לתת ערך מוסף. אומרים לי מכאן ומשם ומכל צד שהשידור השתפר הפעם מכל הבחינות, טכנית, ויזואלית, תוכנית. והפעם היה גם שעון משחק.

בסופו של דבר, זה עניין של מיומנות. אישית, כאמור, ככל שהמשחק מתקדם אני מרגיש טוב וחד יותר, אבל היי - אל תגיעו רק אז. בואו מהרגע הראשון. כי גם אם איש מהשחקנים על המגרש לא יהפוך לשחקן מוביל כשיגיע לבוגרים, החוויות שלוקחים מכאן, במיוחד כשיושבים ממש בתוך האירוע, הן כאלה שלא שוכחים במהירות.

והבוסר הזה, וההרפתקנות, והאווירה, והמאבק על כל כדור, והתגליות החדשות שמתייצבות אל מול העיניים בכל שבוע מחדש, יוצרים תערובת שמזכירה לי מחדש למה אני כל כך אוהב את המשחק.