התארחנו אתמול, בהרכב נשיאותי מצומצם, בקיבוץ גן שמואל לטקס הביכורים השנתי. חברים הזמינו, יצאנו בששווווון – ושמחה! (געגועים למיידה השלשות הצוללות פנימה מתשעה מטר).
בעודנו פוסעים בשבילי הקיבוץ הרגועים יחד עם בני המקום ואורחים רבים, לחשה לפתע המארחת על אוזני (לא לפני שעמדה על קצות אצבעותיה והתכופפתי חצי מטר כדי להקשיב לה), כי האיש על פניו חלפתי זה עתה הוא לן קולהאס, שכן ובן המקום.
לכאורה, עוד שם בעל ארומה אמריקאית שלא אומר שום-כלום וכלום-שום לאיש. ברם, באוזניים נשיאותיות הוא שם דבר גם אם איש במסדרונותינו לא ראה אותו משחק מעולם. בעצם, אולי סר ש. הרמלין הקשיש זוכר משהו. שהרי הסר קיבוצניק בעצמו ובעל נטייה לקבץ אנשים סביב סיפורי עבר הקיבוצים. וכמובן, אינו שוכח לנקד מלים בקובוץ.
לן קולהאס עמד שם.
גבוה האיש. גבוה מאוד. 2.05 כזה, יו נואו, או ככה נדמה לי על אף שאינני אביב לביא. שיער שיבה לו, גם חצי קרחת או מה. וכרסו מקדימה אותו בכל דלת ושער בו ייכנס.
לן קולהאס, המדורג שמיני בין קלעי הפועל גן שמואל ששיחקה בליגה הראשונה בסוף שנות השבעים ועד אמצע השמונים. שתי עונות הוא עשה שם לפני שהמשיך לשנתיים נוספות בבית"ר ת"א. 750 נקודות במאזנו בליגת העל.
מתברר שהאיש חי בישראל כל הזמן הזה ונישא לבת המקום.
והדבר הראשון שהיכה בי היה איך, איך, איך לא הזמנו אותו אי-אז בימים לטקס "היכל התהילה" שהתקיים בקיבוץ געש בקיץ 2005, לכבוד השקת הספר שהגדיר את 50 הישראלים הגדולים בכל הזמנים, לפחות נכון לאותו רגע.
קולהאס היה פה, ולא ידענו. לא ידעתי.
שאלנו, שאלתי. ולא הגענו אליו.
איכשהו, הוא התכופף כנראה לקראת מישהי שלחשה דבר מה על אוזנו, והרדאר לא גילה אותו. חבל.
באותו אירוע זומנו לבמה בכירי היהודים והמתאזרחים שהגיעו לכאן לשחק כדורסל, ונותרו לחיות בארץ. קבעו כאן את ביתם. העם עלו על במה וזכו לתשואות ופרסי הוקרה. תחת הכותרת "בלעדיהם שום דבר לא היתה אותו דבר", זכו כל אלה לארבעה עמודים גם בספר עצמו.
ואת קולהאס פספסנו. כמה חבל. אבל הנה הזדמנות קטנה לתקן.
רבים מבני העם הזה, אגב, פנו להצטלם עם הרמטכ"ל, בני גנץ, הנשוי לבת המקום והגיע אף הוא לטקס בלבוש אזרחי. גבה קומה, אגב, יכול היה לשחק בקלות כשוטינג גארד לו היה נדרש.
אבל איש, ככל שראיתי, לא פנה לחבר המכובד קולהאס ואמר לו: "ערב טוב וחג שמח, לן. היית גדול אי-אז בימים, מה שלומך הערב הזה?".
יש להחליף את העם ומיד!
