ברכות חמות להפועל אילת על הניצחון. באמת ובלי טיפת ציניות.

לאורך העונה גזרתי על עצמי שתיקה מעל דפי כדורסלע-האתר. הנשיא לא היה מודע לכך, פשוט הפסיקו להגיע אייטמונים ממני. הסיבה - בשנה שעברה רשמתי שטייריס רייס (כמו לנגפורד לפניו) מתאים לנו כמו כפפה לסיר. הייתי סקפטית אם הוא יוכיח מה שלנגפורד הוכיח. כולנו ראינו איך זה נגמר. הבנתי שעדיף לשתוק.

את האייטמון הזה תכננתי בכלל לכתוב אחרי הפסד בגמר לירושלים, אבל רצה האפיק והניסים והנה מגיע האייטמון אחרי הפסד 3:2 בסדרה לאילת.

נתחיל מכך שאליפות אירופה בעונה שעברה, עם כל האושר והשמחה, הייתה אחד הדברים הכי פחות טובים שיכלו לקרות לנו (=אוהדי מכבי). התואר הזה רק עודד את מקבלי ההחלטות להמשיך לחפש שחקנים אלמוניים ולקוות שכל אחד מהם יהיה מינימום פרקר. וכמו פרקר - אין ולא יהיה. נקודת המוצא צריכה להיות שמה שקרה בעונה שעברה הוא היוצא מן הכלל, הוא ממש ממש ממש ממש לא הכלל. מסתבר שזו לא נקודת המוצא, ועדיין חושבים שאפשר להביא שחקנים בינוניים ולהצליח בענק.

העניין הוא שהצלחה שכזו היא נקודתית בלבד, ואחריה - היא נעלמת ואין לה זכר. מנקודת מבט מפוכחת, אין שום הבדל בין התואר הזה והכישלון שלנו העונה באירופה (ובליגה) לבין האליפות של ג"ג והכישלון שלה בעונה שלאחר מכן. או האליפות של חולון וחוסר ההצלחה בעונה שלאחר מכן. פשוט הבמה שונה.

עדיין לא קראתי את כל הפרשנויות, הכתבות, טורי הדעה, ושאר כהנה וכשמה. מדמיינת כמה מהם יזכירו את "מכת הפציעות" שתקפה אותנו העונה. אז נכון - סילבן נפצע וזה החזיר אותנו ליכולת התקפית מינימלית. ונכון - סמית' נפצע לאחרונה וזה לקח לנו את השחקן היחיד מכל אסופת הזרים הזו ש(אולי) מצליח להבין מה זה מכבי ומה המשמעות של אליפות מקומית עבור המועדון (מעבר כמובן לתרומה המקצועית שלו). אבל הפציעה של פניני? זה קרה אי שם בתחילת העונה. אפשר היה לעשות הכל כדי להתמודד עם זה. אבל בחרו לטמון את הראש בחול ולהמשיך עם מה שיש. ומה שיש העונה הוא בכלל לא מציאה גדולה.

כך או אחרת, אחרת או כך, הגענו חבולים לגמרי לסדרה הזו. ועדיין - הובלנו 0-2. לא אמור להיות קשה לנצח סדרה עם יתרון ביתיות כשמובילים 0-2. ובכל זאת, הפועל אילת, יו נואו. בלי לזלזל. עברנו כבר אתגרים גדולים יותר.

מסתבר שלא. איכשהו מגיעים למשחק חמישי (עד עכשיו לא ברור לי איך לא ניצחנו את המשחק השלישי. חוסר אחריות משווע). ובמקום שנראה קבוצה שנלחמת ורוצה ורצה, ראינו - רק בצד השני ובצבע הלא נכון. קבוצתי האהודה לא נראתה כמו קבוצה מאומנת. נראתה בעיקר כמו אסופת שחקנים, בלי אופי, בלי חכמת משחק, בלי תרגילים מסודרים (כדור שלכם. שוויון. שניות אחרונות. תעשו משהו!). שחקנים שרק רוצים ללכת מכאן. אז הנה. עכשיו אתם יכולים ללכת.

וזה מוביל אותי לנקודה האחרונה (יש עוד מלא, אבל נחסוך מכם) - זהות. כשאין זהות, קשה מאוד לייצר אופי לקבוצה. כשאין זהות, קשה ליצור חיבור לקהל. כשאין זהות לפעמים מביך עד מבייש לראות את הקבוצה. זהות לאו דווקא שווה בעיניי לישראלים. אשמח מאוד אם יהיו בקבוצה יותר ישראלים, אבל לא מכאן נבנית הזהות בעיניי. זהות נבנית על מלחמה, על תשוקה למשחק, על רצון לנצח, להשתטח על הפרקט, לשרוף את המגרש. זהות נבנית גם על אהבה למשחק, כמו שאנחנו (רוצה להאמין שרובנו לפחות) אוהבים מהיציע - באופן נקי וטהור. בלי שטויות. עולים לשחק מתוך כבוד למשחק ולמגרש. לא חשוב אם השחקנים ישראלים, מתאזרחים או זרים. וכל זה - היה חסר העונה.

שוב, ברכות לאילת. ואולי ברכות לירושלים שעושים עבודה טובה מאוד העונה. גם זה בלי טיפת ציניות.

ועכשיו - אחכה לעונה הבאה, אקווה שבקבוצתי האהודה יסיקו מסקנות ויפעלו בהתאם, ואמתין בסבלנות לקמפיין הנבחרת, שימלא את הריקנות שתגיע ממש עוד מעט.