באפריל 2008 חגגה אינה גורביץ', קפטנית אליצור רמלה, יומולדת 40, ושום דבר לא מרמז על כוונתה לעצור או להאט בקרוב את קצב זלילת התארים המאסיבי שלה. The train from Ukraine היה כינוי שניתן אמנם לויטאלי פוטאפנקו, אבל היות שפוטפנקו כבר מזמן אינו כזה (וספק אם היה אי-פעם) נעביר את הכינוי למי שבאמת ראויה לו: גברת גורביץ', אוקראינית במקור. אבל רק במקור, כן? שהרי כבר שנים היא בשר מבשרנו הצברי.

לפחות על-פי ההרגשה, נוף כדורסל הנשים הכיל את גורביץ' וזריקתה המשונה מאז ומעולם. היא שיחקה פה (אליצור חולון) ושם (רמת-השרון), אבל בשנים האחרונות היא הפכה למזוהה בעיקר עם אליצור רמלה עימה לקחה תארים בסיטונות שאינה מביישת אף סיטונאי. אינה שחקנית ככול השחקניות, גורביץ': עולה למגרש עם פסים שחורים מתחת לעיניים ועל-פי החשד גם עם ליפסטיק.

ואולי גם ציפורניים משוחות בלק עכשווי, איני. אינה? איני? משחק מלים כזה, כן? בכלל לא בטוח העניין הזה של הלק, אבל שיהיה, יו נואו. למען התדמית.

וכל זה משל הייתה טינה תומפסון לפחות. למרות שאם נלך לפי הפז"מ, תומפסון למדה ממנה את הקטע.

תוסיפו לזה טווח זריקה בלתי-נגמר בהשלכה מאזור הבטן, יכולת קלאץ' מוכחת במאני-טיים ורצון שאין מקביל לו, כמו גם כישרון שמאפשר לה להתמודד בקלות גם עם ילדות שיכולות להיות בנות שלה, ותקבלו את אחת מאבני היסוד של כדורסל הנשים הישראלי. הצעירות בהחלט יכולות ללמוד ממנה: אטיטיוד של "אל תתעסקי איתי" והבעת פנים מאיימת כדרך-קבע בהחלט עוזרים במאבק על כדור תועה או ריבאונד חמקמק.

לפעמים זה גם יכול להסתיים בתקריות לא נעימות, כמו אותה פרשה מפורסמת עם דיאנה ג'קסון, שפתחה לגורביץ' את האף אחרי משחק סוער במיוחד מול הצ'ילבה ההיסטורית של רמלה, רמת השרון, אבל אין מה לעשות. גורביץ' היא מסוג השחקניות שאתה אוהב מאוד כשהן לצידך ולא מת עליהן כשהן בצד של היריב. ומי שהיא פותחת עליו פה, מוטב לו שירד למקלט, מוטב לו.

והאמת? אולי כל אלה הם חלק מהעניין שהופך את גורביץ' לכל-כך טובה במה שהיא עושה. והיא טובה – נתקשה להכחיש זאת, אף לא נכחד.