אם היה טקס כזה מתקיים בקרב כדורסלני ארצנו, אז יניב גרין היה זוכה בקלות בתואר המילואימניק המצטיין. לא משנה באיזה כושר אישי הוא נמצא או כמה דלות ודלוחות הן הדקות אותן הוא מקבל בקבוצתו, האיש יבוא לנבחרת ויתחפש חיש-מהר לסנטר אירופאי מדופלם לכל דבר ועניין.

גרין, עוד להיט ממחלקת הנוער של בני-הרצליה, ועל-כן גם חבר ישן-נושן של טל בורשטיין, הוא אחד מאותם שחקנים נדירים שהכדורסל הישראלי פשוט איבד את התבנית שלהם בפס הייצור ונתקע רק עם האבטיפוס: חזק, שרירי, אתלטי, ואפילו קצת גבוה. נו, כזה שלא צריכים להתבייש בו בג'אמפ-בול מול הגויים המקבילים במשחק של הנבחרת.

אלא שהיציבות, מסתבר, לא ממש מחבבת ירוק. למרות הזדמנויות נוחות בהרצליה ורעננה, גרין לא הצליח להוכיח כי הוא יכול וצריך להושיב זר על הספסל – עד שהגיעה העונה בהפועל ת"א, אז עשה זאת לראשונה (ויעיד על כך ישבנו השטוח של מייקל רייט באותה עונה).

אבל אז, דווקא בשיא הלבלוב, הגיע הפיתוי ממכבי ת"א וגרין חצה את הכביש רק כדי לגלות שעשרת אלפים צופים ביורוליג זה לא כזו אטרקציה, אם אתה לא ממש משחק. גרין התייבש אצל גרשון, התאכזב אצל הספחת, ולמרות הבטחות מצידו של הכותש החליט לנסות את מזלו בערבות סמארה.

בתחילה היווה אמנם כלי קיבול ל-30 הפרש יחד עם קבוצתו החדשה שחטפה מכל כיוון, אבל התאושש בהמשך והציג מספרים נאים כרפאל. היידה יניב, ותשמור משהו במחסנית למילואים הבאים, כן?