עוד אחד מאותם שחקנים שנודדים בין הקבוצות, כשריח חמוץ של החמצה מלווה אותם בכל אשר ילכו. לב, אחד משחקני הנוער המובילים בישראל באמצע שנות התשעים במכבי ת"א, מחזיק באמתחתו גופה מרשימה של אל יווני, יכולות אתלטיות נדירות במונחים ישראלים ופוטנציאל מצפון ועד תימן – אבל כל זה לא מספיק לבחור כדי להפוך ליותר מאשר עוד שחקן ליגה בינוני. לא נאה, ואף חבל.

מה שבאמת מפריע להתקדמות של איתי (שיש הטוענים כי הוא לא מתעסק ברגשות יותר מדי), זה חוסר יציבות. משחק אחד הוא דופק 20 נקודות, מתובלות ב-4 מ-4 מהשלוש ושני דאנקים על הראש של שומרו האומלל, ומשחק אחר-כך הוא מסיים עם 6 נקודות ב-28% מהשדה וב-32 דקות עקרות על הפרקט.

הסיפור חזר על עצמו כמעט בכל מקום בו דרך, והיו לא מעט: חולון, נהריה, ראשל"צ, רמת-גן, הרצליה. דווקא בשתי התחנות האחרונות עשה עונות טובות ויציבות יחסית – אבל כאילו כדי להוכיח את הנקודה, בעונה שלאחר מכן חזר לסורו הבינוני. עשה גם גיחה קצרצרה בנבחרת לפני כמה שנים, כשעוד חשבו שעוד ייצא שחקן-שחקן. חשבו, אבל יצא רק שחקן.

אז לב יש (כי זה בא קומפלט עם השם), שכל יש (טוענים מכריו), מראה נאה יש (מספרות הבחורות) ואומץ לא חסר (לפחות על-פי החדירות לסל). אבל מה עם עקביות?