הבה נדון בחלק מהעובדות הללו. נולד ב-30 בנובמבר 1960, שיחק יפה ב-UCLA-המכללה, שיחק גם חמש עונות בליגה הטובה בעולם שם הרביץ אי אלו 2225 נקודות, בוושינגטון, שיקאגו ובוסטון הגדולה של בירד, פאריש והחבר'ה, כולל אגב חבר שריף אחד, דיוויד ת'רדקיל, ונופנף משם בפברואר 1988.

כנהוג בזמנו, ארז חפציו ושיניו ושם פעמיו לאיטליה. ימים ללא זרים ברוסיה ויוגוסלביה היו אז וזרי היבשת האמריקנים תותחי על היו, אחד-אחד. איטליה בפרט התמחתה ביבוא של זרים משובחים. הפסטה, כנראה.

חמש שנים בילה האיש באיטליה עם סקאבוליני פאזרו, כולל שתי אליפות בהן היה בורג מרכזי, שלא לומר המנוע. צוות איטלקי סביבו שכלל את וולטר מאניפיקו ואריו קוסטה היה אחראי על האבטחה ודיי היה אחראי לשים את הכדור אין דה באסקט.

סמול פורוורד קלאסי של העידנים ההם, משמע לא מספיק קלע מבחוץ ושולט בכדור בשביל להיות גארד, אבל גם לא מספיק אכזרי כדי לשחק מתחת לסל. 2.03 היה, אך צנום משהו. שלשות לא זרק. את השאר זרק. בכל הזדמנות. זרק וזרק. קלע גם. הרבה.

לא מובים רציניים מדי, לא קרוס אובר, בטח שלא דאנקים או ניתור מהמם. ספק כמה ואם הטביע בקריירה. מעייף היה העניין בשבילו. שתיים-שלוש הקפצות מהירות, וקליעה. קשת גבוהה, צ'אקה. חצי מרחק בעיקר. עם הקרש, בלי הקרש, עם זווית, בלי זווית, עם שומר, בלי שומר. ידע לקלוע, ידע. שבע שנים בליגה האיטלקית הקשוחה, לא הולך ברגל בכלל.

לשמור לא רצה, ריבאונד לקח כשזה נפל לו ליד. חי טוב מה שנקרא. בא, קלע, הלך. ויני וידי ויצ'י. איטליה.

היה מפחיד האיש אז. ביקר ביד אליהו, והיה מפחיד. כשהכדור היה אצלו, אפשר היה רק לקוות לריבאונד, וכאלה לא היו הרבה. מנוול היה.

אחר כך בילה עוד שנתיים בסיינה בליגה השנייה. כן, אותה מעצמת סיינה של היום. ירד קצת מהרדאר שלנו בתקופה ההיא, אבל המשיך בשלו. צ'אקות.

בשבע שנותיו באיטליה, שמר על ממוצע של למעלה מ-20 נקודות למשחק. היו גם עונות של 25 ו-28 כאלה סביב 55% לפחות, וגם שישה-שבעה ריבאונדים ושניים-שלושה אסיסטים שאיכשהו נשמטו לו מהיד.

מה אחרי סיינה? הו הו. כששמעתי לראשונה שגליל עליון מביאה אותו לא האמנתי. מבחינתי זה היה מינימום קווין מגי או ניקי גאליס. חצי אל, משהו ששמור לקבוצות צהובות ועשירות.

פיני גרשון היה המאמן ודפק וואחד הימור - להביא את התותחן לקבוצה בה היו כבר הכותש הצעיר והמבטיח, וגם ארז חזן וברד ליף, לא פשוט. שלא לדבר על הגנה וכאלה.

מה היה? היה יופי. קבוצה סופר אינטליגנטית, עם ארבעה תותחים, כולל שני תותחני על, שהריצה התקפות לעילא ולעילא, ולפחות בצד ההתקפי לא נפלה מהקבוצה הגדולה ההיא של גליל.

בהגנה? דארן דיי (וכל השאר גם, בעצם) התרכז בלא להפריע לארז חזן לשמור אזורית לבד, ולגבוה הגלילי התורן, טרי דוז'ר אם זכרוני אינו מטעני, לתת בומבות מתחת לסל.

עשו שמות בליגה, התותחנים הצפוניים הנ"ל, כולל התעללות רבתי בחולון של נחום מנבר, הקבוצה והת'רדקיל והמיליונים. במו עיני ראיתי את דיי ושות' מכים בהם עשרים הפרש בכפר בלום בחצי גמר הפלייאוף. בגמר כבר צ'ורצ'יץ גמר אותם, אבל למי אכפת.

מטווח ארטילרי של ממש היה שם בעונה ההיא.

ודארן דיי?

עדיין נשאר מעט מאוס. לדעתי בשנה ההיא הרבה מאוד פאבים בצפון היו ממש מאושרים, כי אין שום דרך בה הוא וברד ליף החזיקו מעמד עונה שלמה יחד בלי מתווך בשם ג'וני ווקר, פעמיים ביום.

אחר כך נסע לאורטז, עזר לריגודו להרביץ אליפות צרפת קטנה, ובסוף עוד חזר לסיבוב קטן בראשון לציון אבל האיש כבר היה עייף. ובן 37. הקנה כבר היה חלוד משהו.

נסכם: האיש ידע לקלוע. האיש שיחק לצד אלילים, מלארי בירד ומקהייל ועד עודד קטש ואנטואן ריגודו. ראשי התיבות של שמו שמשו מעיין לא אכזב לבדיחות בכל מקום בו ביקר, אגב, אבל נו - מדובר כבר בהיסטוריה נושנה.

ובכל מקרה, ברוך בואך, דארן דיי, לסוללה הארטילרית של כדורסלע-האתר, מקום השמור ליחידי סגולה בלבד.