שובה של הצמרמורת, רבותי. שובה של הצמרמורת. ואיתה גם המבוכה והבושה, אוי לאוזניים. נסענו בשישי בערב לבית קפה, יען כי יש חיים, ובדרך שמעתי את השיר הזה והקשבתי קשב רב עד מאוד, כי אף פעם לא ממש ידעתי מי שר את השיר המדהים הזה.

לא היה לי שמץ של מושג וזה מביך. אחד כמוני, ידען, כן? מומחה, כן? עורך מוזיקלי בפוטנציה, שלא יידע מי שר את פיסת המוזיקה הכל כך מפורסמת הזו? והאמת, בכל פעם שאני שומע קטע מסדר הגודל הזה ולא יודע או לא מצליח להיזכר מי שר אותו, אני נרגע: כנראה שבכל זאת לא נועדתי להיות עורך מוזיקלי. נישאר עם הכדורסל וזהו, זה מה יש.

"מי שר את זה?", שאלה לפתע רעיית הנשיא בעודנו שטים בפונטיאק הרחבה שלנו (כן, כן) לכיוון רמת השרון, וכאילו באה להתריס ולהרגיז.

"פירגל שארקי אני חושב, יש לו קול מאוד דומה", עניתי לה אם כי לא בביטחון מלא, בעודי נוהג את הביואיק ביד בטוחה.

"מי?", היא קימטה מצח.

"פירגל שארקי, זה שהיה פעם סולן של האנדרטונס, אחר כך היה לו גם את NEVER-NEVER עם וינס קלארק ו'אסמבלי'", עניתי, ונכנסתי אל תוך הצומת עם השברולט הכסופה והנוחה שלנו. היא ויתרה.

מעבר לעובדה שאני צריך לשים כאן פעם גם את פירגל שארקי באמת, עדיין לא נחה דעתי. באיזשהו מקום ידעתי שזה לא הוא, זו בטח איזו להקה מפעם, ישנה כזו, אלמונית כזו. אולי להקה של שיר אחד.

כמו שאתם רואים, לא נרגעתי. היום, ועל סמך שלוש המלים היחידות שאני יודע מתוך הטקסט של השיר, התחלתי לחרוש ת'אינטרנט. וכל מה שידעתי היה Rain and tears. ושלזמר יש קול מאוד מיוחד.

אז מסתבר שזה שם השיר.

ומהההההה? דמיס רוסוס? רגע, הוא יווני בכלל, מה לו ולזה? איזה שוק ואיזו הפתעה. והאמת, שלא ידעתי שום דבר על דמיס רוסוס אף פעם. כלום. רק שיש זמר כזה ושהוא יווני. הוא בטח היה מקוטלג אצלי על תקן המקבילה הגברית לגליקריה או משהו.

רבותי, יש הפתעות בחיים. ואיתן הצמרמורת. קבלו את דמיס רוסוס בשתי גירסאות, אחת עם קליפ מצויר ולא קשור לכלום, שבו, נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, מופיעה הגירסה המקורית. השנייה מתוך הופעה חיה בברטיסלבה, שבה רוסוס כבר הרבה יותר מבוגר אבל הקול עדיין מיוחד כשהיה, כמעט.

אחלה שיר. ענתיקה, אבל גדול. אם אתם נוסעים במקרה באאודי החדשה שלכם כמוני, אני מאוד ממליץ לשמוע אותו ברכב. תחושה של חללית. לא שהייתי בחללית, אבל להניח מותר.

הנה הוא כאן.

וגם כאן.

איך אפשר היה לדעת שזה דמיס רוסוס היווני, רבאק. אבל בכל מקרה, איזה פארש אני, חבל"ז. בושה, חרפה וכלימה, היה אומר על כך מאמננו הלאומי. ולחשוב שכל השנים האלה האמנתי שאני יכול להיות עורך מוסיקלי כמו כלום. הלם ממש.